Seret מהעבר: 20 שנה לחוש השישי

אם תאמרו למישהו במציאות שאתם רואים אנשים מתים מסתובבים ביניכם, כנראה תמצאו את עצמכם במשרד הפסיכיאטר עם אוסף מרשים של כדורים. לעומת זאת אם אתם דמויות בסרט, יכול להיות שאתם צודקים. ד"ר מלקולם קרואו (ברוס ויליס), פסיכולוג ילדים מוערך, ניצב בפני דילמה שכזו כשהמטופל האחרון שלו, קול (היילי ג'ואל אוסמונט) בן ה-9, מספר לו על הדמויות המבעיתות המלוות אותו ביום יום. הילד מציג תסמינים דומים למטופל ישן אותו אבחן באופן שגוי וכתוצאה מכך פרץ לביתו של הפסיכולוג, ירה בו והתאבד. מלקולם נואש לכפר על כישלונו, אך ככל שקול נפתח בפניו כך גובר החשש שאין ביכולתו לעזור לילד המפוחד ולאמו (טוני קולט) אובדת העצות. למעשה הוא אפילו לא יכול לעזור לעצמו כשאשתו האהובה מתרחקת ממנו ומסרבת לדבר איתו. נראה שחייו לאחר תקרית הירי מתפוררים והדבר היחיד שנותן לו כוח להמשיך הוא הנחישות שלא לחזור על אותה הטעות פעמיים.

"החוש השישי" הוא הסרט השלישי בלבד אותו ביים מ.נייט שאמלאן וההסכמה הגורפת היא שמדובר בעבודתו הטובה ביותר. שאמלאן הוא אחד מאותם במאים שצברו לעצמם עם השנים מוניטין של יו-יו הוליוודי, פעם למעלה, פעם למטה וחוזר חלילה. כשבאמתחתו להיטים כמו "בלתי שביר" ו"ספליט" מצד אחד וכישלונות מהדהדים כמו "נערה במים" ו"כשף האוויר האחרון" (אחד העיבודים הקולנועיים השנואים של השנים האחרונות) מהצד השני, קל להבין כיצד הקריירה שלו חוותה יותר תפניות מהעלילות שהוא כותב. אבל עם סרטו משנת 1999 יצר שאמלאן את אחד המותחנים האיקונים בתולדות הקולנוע עם סוף מפתיע שהפך לאגדה ועם ציטוט שכולם מכירים בעל פה.

[*]

תהליך כתיבת התסריט היה ממושך ושאב השראה, לפחות בהתחלה, מ"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי. הטיוטה הראשונה עסקה בצלם זירות פשע ובנו שראה חזיונות של הקורבנות. עשר גרסאות לאחר מכן שאמלאן מצא את עצמו עם חיה אחרת לגמרי. התסריט הסופי נקנה ע"י דיסני שגם סיפקה את הכוכב הראשי. ברוס ויליס נאלץ לחתום על חוזה לשלושה סרטים עבור החברה כחלק מעסקת פיצוי על ההפסדים שספגה לאחר שפרויקט בהפקתו וכיכובו נכשל. "החוש השישי" היה אחד מהם, השניים האחרים היו "ארמגדון" ו"הילד" משנת 2000.

טוני קולט עוררה בעיה יוצאת דופן בגלל התספורת שלה, כלומר הראש המגולח שלה. שאמלאן רצה אותה לתפקיד אמו של קול, אבל חשש מתגובת הבכירים באולפן בשל המראה הלא קונבנציונלי של השחקנית. לבסוף עם תמיכתו של ויליס שכנע את המנהלים בליהוק מבלי להראות להם את הווידאו של האודישן. קולט נאלצה לחבוש פאה לאורך כל הסרט. אודישן נוסף שהימם את הבמאי היה זה של היילי ג'ואל אוסמונט הצעיר. לאחר ששאמלאן ראה אותו הוא אמר לצוות הליהוק שלא בטוח שאפילו ירצה ליצור את הסרט אם אוסמונט לא יהיה חלק ממנו. "החוש השישי" נתן לשאמלאן את הפריצה הגדולה שלו והציג לראשונה את האלמנטים המזוהים עמו ובראשם חיבתו העזה לטוויסט בסוף העלילה וכאן הוא מבוצע באופן מופתי, ובלי לרמות. על אף שהסוד ידוע לכל כיום (אלא אם חייתם בבונקר תת-קרקעי בעשרים השנים האחרונות) בזמנו הקהל שצפה בו על מסך הקולנוע היה מופתע לחלוטין. רק אחרי ההלם הראשוני אפשר להבין כמה רמזים פזורים לאורך הסיפור. ספוילר, מלקולם הוא רוח רפאים, המטופל שירה בו גבה את חייו והוא איננו מודע לזה כלל. אשתו לא מדברת איתו כי הוא לא באמת שם, היא מדוכאת ונסחפת לרומן עם גבר אחר כי היא אלמנה בודדה. קול הוא האדם היחיד שמתקשר עמו כיוון שהוא באמת מסוגל לראות אנשים מתים.

הסוף הוא אולי התפנית הגדולה ביותר אבל לא היחידה. עד נקודת האמצע השאלה הגדולה היא האם קול זקוק לטיפול פסיכולוגי או שמא נדרשת פעולה קיצונית יותר. הציורים והמילים שהוא כותב מצביעים על בעיות נפשיות קשות, אבל דברים משונים קורים סביבו. הוא יודע דברים שלא אמור לדעת כמו העובדה שהמורה שלו גמגם לכל אורך שנות בית הספר. כשהוא מתוודה על הרוחות שרודפות אותו נראה שמדובר בהוכחה שהוא זקוק ליותר עזרה ממה שמלקולם יכול לספק. אבל בדיוק כשנראה שפניו של הילד מועדות למוסד פסיכיאטרי אנו מתחילים לראות מה כל כך מפחיד אותו. אנשים מסתובבים לו בבית עם פציעות מחרידות ומדברים אליו, גופות מתנדנדות במסדרונות בית הספר והמתים מסתובבים לנגד עיניו באין מפריע. כל אדם במצבו היה נלחץ.

לאולפני דיסני מעולם לא היה אמון גדול ב"חוש השישי". הבכיר שקנה את התסריט משאמלאן פוטר זמן קצר לאחר מכן ודיסני מכרו את הפרויקט לחברה אחרת כשהם שומרים לעצמם את זכויות ההפצה וחלק מהרווחים. דמיינו לכם את גודל ההפתעה כאשר הסרט הקטן של הבמאי האלמוני הפך לאחד משוברי הקופות הגדולים של השנה כשרק "מלחמת הכוכבים: פרק 1 - אימת הפנטום" גבר עליו. רשימת השבחים והפרסים הענפה לה זכה כללה גם 6 מועמדויות לפרס האוסקר על הבימוי, התסריט, העריכה, שחקנית המשנה לטוני קולט והסרט הטוב ביותר. היילי ג'ואל אוסמונט היה לאדם השני הצעיר ביותר אי פעם שקיבל מועמדות לפרס שחקן המשנה. הוא אמנם לא הניף את הפסלון הנחשק, אך 11 הפרסים האחרים בהם זכה על התפקיד בוודאי פיצו על האכזבה.

ההתלהבות הייתה מוצדקת, אוסמונט אכן גונב את ההצגה בכל סצנה בה הוא מופיע. מלקולם הוא אמנם הגיבור הרשמי של הסרט, הסיפור מתחיל ונגמר איתו אבל קול הוא הלב. קול הוא החלק המעניין, האימה והמסתורין סובבים סביבו והשינוי הגדול ביותר עובר עליו. אוסמונט מופיע על המסך במשך מרבית הסרט, לא פעם בלי ויליס לצדו ומצליח לסחוב על כתפיו הקטנות את העלילה באופן מרשים ברגעים המותחים וגם באלו המרגשים.

עם זאת, לטנגו צריך שניים - קול זקוק לד"ר קרואו ולהפך. הילד הוא זה שמשכנע את מלקולם לשפוך את ליבו ובתמורה זוכה לתמיכתו ועזרתו בהבנת הכוח בו ניחן. ההבנה הזו מצילה את קול מאומללותו ונותנת לו את האומץ להיפתח גם בפני אמו ולחזק את היחסים ביניהם. זו הגאונות ב"חוש השישי". לא מדובר בצ'יזבט שנועד להפחיד, אלא בסיפור על תקשורת בין אנשים ובצורך להקשיב לאחר ולחלוק את שעל ליבך. גם רוחות הרפאים, עד כמה שהן נראות נורא עם הפציעות המדממות שלהן, לא באמת רוצות לפגוע אלא רק מחפשות אוזן קשבת ועזרה. למעשה, הסיפור כל כך נגע לליבה של טוני קולט בזמן הצילומים עד שאפילו לא הבינה ששיחקה בסרט אימה עד לאחר שיצא.

בין אם בזכות התסריט החכם, המשחק או הסוף שאיש לא ראה מגיע - "החוש השישי" השתרש עמוק בתרבות הפופ. המשפט 'אני רואה אנשים מתים' זכה לכל כך הרבה פרודיות שאנשים כבר מזהים אותו בזכות עצמו ולא רק בהקשר לסרט. גם להרוס את הטוויסט בסוף או להצהיר 'זה היה ברור, ידעתי כל הזמן' הפך לפאנץ' ליין באינסוף סרטים וסדרות. הקריירה של שאמלאן זכתה גם היא להיות מטרה ללא מעט לעג במדיה בשנים הלא מוצלחות שעבר, אך הבמאי המנוסה הוכיח לא פעם שלמרות הנפילות יש בו עדיין את הכישרון שזיכה אותו בשבחים רבים. הרפרנסים התרבותיים הם אולי אלו ששמרו את יצירתו של שאמלאן בתודעה הציבורית במשך שני עשורים, אבל הסרט עדיין עומד במבחן הזמן גם אם הסוף כבר ידוע מראש. הסיפור לא נשחק ולא מת, כך שניתן לצפות בו גם בלי כוחות על טבעיים.