"אורנה ואלה", סרטו של תומר הימן, מתאר את הפרידה מהמסעדה שהפכה למוסד תל אביבי, לאחר 25 שנות פעילות מצליחה. בית הקפה הקטן, שהפך למסעדה אייקונית, נסגר ב-2017, והסרט מציג את הזוג שמאחוריו, אורנה ואלה, המקימות, המייסדות, המבשלות, והאייקונים של סוג מסוים של תל אביביות. במוקד הסרט עומדות שתי הנשים הללו, השונות כל כך אחת מהשנייה, חברות טובות, אך גם לא מפסיקות לריב על כל דבר כמעט, שהצליחו להחזיק את פרויקט החיים המשותף הזה במשך זמן רב, ואפילו להישאר חברות.הימן מתעד בסרט רגעים קטנים של היום יום מאחורי הקלעים של המסעדה המצליחה. המצלמה שלו מתעדת בפרוטרוט את תהליך הכנת האוכל, את הכנת המסעדה לקראת הסועדים, שיחה עם רואה החשבון של המקום שלא מבין מדוע סוגרים מקום מצליח, ובמיוחד את הדינמיקה בין אורנה ואלה, ששתיהן רואות את המסעדה באופן שונה לגמרי.
פרסומת
הסרט נפתח בסצנה בה אלה מדברת עם סועדים שמזהים אותה כ"אורנה או אלה". לא ברור להם מי זאת מי. אלה מגיבה: "אני אלה. אבל גם כשקוראים לי אורנה אני עונה. זכיתי בשני שמות". הסצנה הזאת מדגימה את התפיסה של שתי הנשים כיחידה אחת, כזוג בלתי ניתן להפרדה. אבל הסרט מדגיש דווקא את השוני הגדול ביניהן. אלה היא אימא שרוצה להאכיל את כול העולם, וכבר בסצנה הראשונה מתעניינת מדוע אחת הסועדות לא סיימה את המנה בטון של אימא שנעלבת שהבת שלה לא נהנית מהיצירה הקולינרית שלה. לעומתה, אורנה אינה אוהבת לתקשר עם הסועדים. היא גם לא בדיוק טועמת את האוכל שהיא ואלה מכינות ומעידה בסצנה בסרט שיש לה "סוג של הפרעת אכילה". ואכן דמותה הצנומה והמסוגפת היא ניגוד למאור הפנים האימהי והחם של אלה.הסרט נע בין ההווה בו מודיעות אורנה ואלה על סגירת המסעדה לצוות שלהן, לבין צילומי סטילס וסרטי וידאו מהעבר של הצמד. כאן קושר הימן בין שתי טרגדיות אישיות של הזוג. מות בן זוגה של אורנה בגיל צעיר מאוד מטרשת נפוצה, והמוות של אביה של אלה כשהייתה ילדה צעירה מאוד. אלה אומרת שהמוות של אביה השפיע עליה עמוקות והמסעדה ממלאת עבורה מקום של אב, בית וגב תומך. בניגוד אליה, אורנה מרגישה שהמסעדה מעיקה עליה, או כפי שמעיד בנה, היא מעין "מפלצת" שמונעת ממנה לעשות מה שהיא רוצה. מה זה בדיוק? כששואל אותה הבמאי מה הדבר הזה, היא אומרת שאינה יודעת.
הימן קשור מאוד לנושא סרטו ואינו מסתיר זאת לרגע. הוא חושף את הסרטים בהם רואים את הקשר האישי הזה למקום. הימן הצעיר היה מלצר במסעדה בשנות ה-90 העליזות למשך שש שנים, והרגיש רע על ש"נטש אותה" כדי ליצור קולנוע. גם הנושא של היציאה מהארון של הימן, שתועד בפרוטרוט בסרטו "תומר והשרוטים" (2001), מופיע כאן. הימן מעיד שחשב שאורנה ואלה הן זוג לסביות, ולכן נמשך לעבודה במסעדה. בסרט שכולו מתעד "זוג" נשים שאינן פרטנריות רומנטיות, אך מתנהלות כזוג נשוי, על כל המריבות שלו, אפשר היה לחדד יותר את הנושא הזה בסרט.הימן מתאר מוסד תל אביבי שינקינאי שבו אוהבים לראות ולהיראות גיבורי התרבות של מילייה מסוים מאוד. עבורם, סגירת המסעדה היא אירוע מכונן. כך מתאספים תורים ארוכים של אנשים לקראת מה שאלה קוראת לו "הסעודה האחרונה". עבורה המסעדה היא מרחב מקודש. נדמה שגם עבור היוצר והבמאי, ובאי המסעדה לדורותיהם. כך מתעכבת המצלמה בערגה על ערמות לביבות הבטטה המיתולוגיות של המסעדה.כסרט מחווה וגעגוע למקום, "אורנה ואלה" עושה את העבודה. הוא מציג את שתי הנשים מאחורי המקום באהבה ואמפתיה הנובעות מהיכרות רבת שנים. יוצר פחות מעורב אולי היה מדגיש יותר את הפערים האירוניים בין הצהרות חברות הנצח בין שתי הנשים לבין המאבקים הבלתי פוסקים ביניהן על כל דבר ממש, מצורת חיתוך הירקות, עד לזמן פתיחת המסעדה, ובסופו של דבר, גם על סגירת המסעדה. מהסרט ברור שהייתה זו החלטה שלא מקובלת בדיוק על שני הצדדים. זהו שיר אהבה למקום ולנשים שבנו אותו. הוא מדבר לקהל שהיה שם, הכיר ואהב. השאלה האם הוא גם מדבר לקהל לא תל אביבי, למי שלא בהכרח מתחבר למילייה המסוים הזה.