רוקדים עם כוכבים: ראיון עם יוצר מופע המחול הקולנועי חי בסרט

מחר (29.3) תוצג במסגרת פסטיבל ירושלים לאמנויות בתיאטרון ירושלים היצירה "חי בסרט" שמשלבת בתוכה סצנות מתוך הסרטים "מלאכים בשמי ברלין", "המופע של טרומן" ו"מטריקס" המוקרנות על המסך כשלהקה רוקדת למרגלותיו. היצירה מחברת את עולם המחול העכשווי של להקת "קולבן דאנס" עם עולם הקולנוע וכך נוצרת מעין מציאות חדשה על הבמה מעין צומת שבה נפגשות דמויות שונות ממגוון סרטים. שוחחתי עם אמיר קולבן, הכוראוגרף והמנהל האמנותי של להקת "קולבן דאנס", על יצירתו "חי בסרט" ועל השילוב הבינתחומי המרתק שבין מחול לקולנוע.

מהו קולנוע עבורך?

"קולנוע עבורי הוא גם שפה אמנותית שמרתקת אותי, אבל גם התחליף האולטימטיבי לשעת הסיפור של המטפלת בחינוך הקיבוצי שבו גדלתי. אני אוהב את הסיפור, את הנרטיב שמפתה, שמושך אותי פנימה למקומות אחרים, למצבים אחרים, לחשיבה על נושאים שמעולם לא היו קרובים לי. מין מסע לגילוי עולם שהופך למסע גילוי עצמי".

[*]

קולבן החל את הכשרתו כרקדן ב"בת דור" ו"בבת שבע". בשנת 1980 למד בניו-יורק בביה"ס של מרס קנינגהאם ואצל מגי בלק, צבי גוטהיינר, דייויד האוורד, ולארי רודס. עם שובו לארץ, רקד כסולן בלהקת בת שבע ובבלט הישראלי. בשנת 1996 הקים והיה לכוראוגרף של להקת "קומבינע" שהפכה בשנת 2006 ללהקת "קולבן דאנס". היום הוא משמש אף כמרצה בכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

איך עלה הרעיון למופע "חי בסרט"?

"הרעיון ליצירה עלה מהעובדה שאני מאד אוהב קולנוע ובו זמנית מקנא בו. אני מקנא בקולנוע על היכולת שלו לסחוף אותנו אל תוכו כאילו אין לנו חיים אחרים. אני מקנא בתור יוצר מחול. ביחסים שבין אמנות הקולנוע לאמנות המחול יש פרדוקס שהדליק אותי לגעת בו: מצד אחד אמנות שהחומר ממנו היא עשויה היא אלומת אור שדי בכיבוי מפסק החשמל כדי לבטל אותה. אנחנו בוכים, צוחקים, כועסים או נגעלים בקולנוע כשאנו חיים את הרגע הקולנועי כאילו אין אמיתי ממנו. אנחנו מוכנים להכנס למקום שבו ישקרו לנו, יפעילו עלינו מניפולציות רגשיות, יגרמו לנו להאמין שיש מציאות אחרת. ומצד שני: אמנות המחול. אמנות מיוזעת, מתנשמת, חד-פעמית כמו הרגע שבו היא נוצרת מול עינינו, אבל עשויה מחומר שההתכלות שלו איטית יותר, מהגוף האנושי החי והממשי. מה שרואים זה מה יש. גוף חושני ומתנועע. אז איפה הפרדוקס? אלומת האור הכמעט מופשטת מסוגלת ליצור מציאות ממשית יותר מזו שבה אנחנו חיים, בעוד המחול מתקשה ביותר לספר סיפור שמחבר את הצופה. מתי בכלל גועה הקהל בצחוק במופע מחול? וכמה פעמים יורדות דמעות של חמלה או צער? אלה תופעות יוצאות דופן במחול. אז זה מקור התסכול. המספרים מדברים: מאות אלפי צופים בקולנוע בארץ (שלא להזכיר את העולם), ומספרים נמוכים לאין שיעור של צופי מחול. ומהתסכול הזה ומהאהבה לקולנוע צמחה היצירה 'חי בסרט'".

מדוע נבחרו הסרטים הספציפיים שמוצגים במופע?

"ביצירה זאת יש שני רבדים של חיבור לסרטי קולנוע - גלוי וסמוי. הגלוי הוא זה שנמצא על מסך ההקרנה בזמן הריקוד: "מטריקס", "המופע של טרומן", "מלאכים בשמי ברלין", "סטאלקר". והסמוי הוא זה שהוביל חלקים נכבדים מתהליך היצירה הכוראוגרפית, ומתבטא בחומר התנועתי שנוצר בהשראתם של הסרטים: "כנפיים שבורות", "המבוך", "האלמנט החמישי", "מועדון הלקוחות של דאלאס" ועוד.

המישור הגלוי הוא זה שבו אני עשיתי את הבחירות, והן נובעות גם מאהבתי לסרטים אלה, וגם מהקשר שלהם לנושא היצירה, כלומר ליחסים שבין מציאות לדמיון בתערובת הזאת של מחול וקולנוע. ואילו הבחירות במישור הסמוי היו של הרקדנים שכל אחד מהם התבקש על ידי להביא לתהליך סצינה מתוך סרט שמשמעותית עבורו באופן אישי".

ההקרנה היא בשחור לבן ולא בצבע -יש לכך סיבה ?

"יש קטעים ששללנו מהם את הצבע כדי לאפשר למחול להיות יותר נוכח לידם. לקולנוע יש יכולת לסחוף אל תוכו יותר בקלות מאשר למחול ובשל כך ההתמודדות ביניהם היא 'לא כוחות', בעיקר עם האפשרות שתקריב פנים יכול להיות פי שלוש יותר גדול מכל גופו של הרקדן שמתייצב מולו. אז במקרים מסוימים עיקרנו חלק מהאפיל של הקולנוע לטובת יצירת קומפוזיציה מאוזנת יותר בין המסר הויזואלי הקולנועי למסר המחולי".

האם הסרטים הם רקע או אולי שחקן שמשתתף במופע?

"באופן פיזי הסרטים הם רקע, כי הם מוצגים על מסך אחורי, בעוד הרקדנים רוקדים לפניו. בפועל לא פעם תופס המסך את עיקר תשומת הלב של הצופה, ומשחק תפקיד ראשי ביותר במופע. הצופה, שמוצא עצמו מתוסכל לא פעם כי הוא 'מפסיד' חלק מהמופע כשהוא בוחר במה לצפות ביצירה המאתגרת ויזואלית הזאת, בעצם צופה במאמץ שלי ככוראוגרף לתת צ'אנס למחול, האנדרדוג, לנצח את הענק בולע כל הזה. האם זה מצליח? חלקית בלבד. כל עוד אני בוחר להקרין את הקולנוע על מסך ענק, למחול יש סיכוי לנצח בקרב אבל לא במלחמה על תשומת ליבו של הצופה".