Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מי מרגיש צרפתי?

"מי מרגיש צרפתי?" (או בשמו המקורי "הצרפתים הם האחרים") הוא סרט שעוסק בסיטואציה טעונה, קשה, וקולנועית מאוד. הקונפליקט התמידי שנמצא מתחת לפני השטח יכול ליצור סרט נהדר. כמה חבל שזה לא אחד כזה.

הסרט הדוקומנטרי הזה מספר על תלמידים בבתי ספר בצרפת, כמעט כולם בני מהגרים ומיעוטים אתניים, שמכחישים את הקשר שלהם לצרפת. מבט אל אותם תלמידים יכול ליצור סרט דוקומנטרי נפלא, אבל שוב, זהו לא בדיוק סרט על אותם תלמידים. לא מגובה העיניים, לפחות. האמת היא שהסרט מספר בעיקר על שני יוצריו, ועל מסעם לחנך את ה"בורים הלא-תרבותיים" הללו.

במקום להביט מגובה העיניים אל התלמידים שבסרט, היוצרים משתמשים בהם ככלים כדי להציג את דעתם, ויותר מכל- מתנשאים מעליהם ומעל דבריהם של התלמידים. רבים מהדברים הלגיטימיים לחלוטין שאומרים בני הנוער בסרט מוצג כ"טועה" ו"מבולבל". היוצרים ומבוגרים אחרים הם, כמובן, המנהיגים החכמים שמובילים את הילדים הטיפשים אל דרך האור.

העמדה של רוב התלמידים, שהסרט מתאמץ להציג כ"אנחנו לא מרגישים צרפתיים כי אנחנו מבולבלים"- היא למעשה, פחות או יותר: אנחנו לא צריכים להרגיש חלק מהתרבות הצרפתית, כי יצרנו לנו תת-תרבויות טובות יותר משל עצמנו. כן, כמובן שיש בעייתיות מסוימת בעמדה הזו, אבל הסרט מציג אותה באופן כל-כך ילדותי ומוקצן, כל-כך מתנשא, שהוא נראה יותר כמו תעמולה מאשר סרט.

המטרה העיקרית בסרט, משלב מסוים, היא "להמיר" את התלמידים לדרכים טובות- בניתוק מוחלט כמעט מהתרבות והייחודיות שלהם כקבוצות אתניות. הסרט, בניסיון להעביר מסר נגד גזענות, אומר בפשטנות קיצונית ש"כולנו אותו דבר", ושוכח מהרעיון המופרך הזה שאולי אנחנו שונים, אבל שונה זה בסדר. יוצרי הסרט מנסים בכוח לנתק את התלמידים מהתרבויות שלהם, ולהשאיר אותם 90% צרפתיים, ואז במעט שנשאר, שיהיו גם קצת מוסלמים או הודים אם הם מתעקשים.

[*] אמרות הגיוניות כמו "אני חושב שאני קודם כל הודי ואז צרפתי. מה שחשוב יותר זה השורשים שלי" מוצגות כרעיון מגוחך לחלוטין, והדוגמא הגדולה והקיצונית ביותר היא הסיקוונס בו מורה לנימוסי שולחן מלמדת את התלמידים. היא, שמוצגת בתור מורת הדרך שתוביל אותם למקום טוב יותר, מסבירה בתוקפנות לאחת התלמידות שאסור להגיד "לאכול" או סלנג צרפתי לכך, אלא רק "לסעוד".

ההתנשאות הזו יוצרת עוד בעיה: קשה באמת להתחבר לסרט כזה. כשאתה אמור להסתכל מלמעלה על הגיבורים, קשה באמת להתחבר אליהם. היו המון רגעים בהם התלמידים אמרו דברים מעוררי אמפתיה, אבל היה ברור שהם הוכנסו לסרט כמעט בטעות או בלעג והגחכה של אותם ילדים, והם נחתכו כמה שיותר מהר. ואז הסרט עבר לעוד הרצאה מייגעת על אפליה וגזענות.

למשך כמה דקות, הסרט התמקד בסיפור האישי והאמוציונלי של תלמיד אחד, שנחטף לתקופה ארוכה על ידי אויבים של אבא שלו, וכתוצאה נשלח בגיל 12 לצרפת. "מי מרגיש צרפתי?" סחף אותי ברגעים הללו, אבל אז הנער המדובר נהפך לעוד אמצעי מניפולטיבי של יוצרי הסרט. המסר של כל הקטע הקצר הזה, הוא שעל התלמידים להיות שמחים שהם בצרפת, ולאהוב את צרפת- בניגוד למה שכמה מהם אמרו מוקדם יותר בסרט. מה חשבתם, שזה סתם סיפור מרגש ממש בלי קשר למסר אותו דוחפים לנו במורד הגרון במלך 60 הדקות של הסרט הזה?

אה, כן. הסרט הזה גם לחלוטין לא עדין במסר שהוא מנסה להגיד. הוא לא רוצה שיהיה פה שטויות כאלה כמו אנשים שחושבים בעצמם. הסרט כבר יאכיל אותך בכפית במה שהוא רוצה לומר. יש קטעים בו יוצרי הסרט ואנשים אחרים מסתכלים ישירות למצלמה ואומרים לך דברים כמו "הנערים האלה מנכרים את עצמם מצרפת". אנחנו מבינים את זה מספיק טוב מ-8 הדקות הרצופות בהן הראיתם לנו את זה, חברים. זה כבר לא להאכיל את הקהל עם כפית, הסרט כבר לועס ומעכל את האוכל בשביל הצופים.

אבל כנראה הפגם הגדול ביותר של הסרט הוא החוסר שלו ב"איכות אובייקטיבית" ללא סיבה טובה. אצבעות של הצלם בפריים, עריכת סאונד לא נוחה, שוטים מאולתרים וחסרי פשר, קאטים מורגשים ולא נוחים, כל אחלו חוזרים שוב ושוב בסרט, ובלי סיבה נראית לעין. ברור לחלוטין שזה נעשה מחובבנות בלבד. ראיתי סרטים רבים שנעשו במגמת קולנוע של תיכונים, וכולם נעשו במקצועיות יותר מזה.

המסר של הסרט הזה מכוונן לנושא מאוד כללי: גזענות. ככלל. הסרט הלא-ממוקד הזה עובר בין אנטישמיות לגזענות לשחורים, בין גזענות פנימית בתוך קבוצות אתניות לדיכוי מהחברה. אין מאחורי זה הרבה מחשבה. וזוהי למעשה הבעיה של הסרט, בתמצית. חוסר המחשבה בה הוא נעשה. זה בקושי סרט. היוצרים לא חשבו על דברים כמו עריכה, סיפור, ואמינות שחשובים לסרט. הם בבירור חשבו כמעט אך ורק על המסר המעורפל שהם רוצים להעביר. זה לא סרט שכיף לצפות בו, כי זה לא סרט. זו פשוט תעמולה, ואפילו לא אחת טובה.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי מתקיים מה- 19 במרץ ועד 07 באפריל 2016 בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים, חולון, הרצליה ושדרות, בבית התרבות סביון ובאשדוד.