כל הדרכים מובילות לרוזה: קראו פרק מתוך הספר החדש על הבמאי משה מזרחי

"אני אוהב אותך רוזה" היא דרמה רומנטית תקופתית המתרחשת על רקע ירושלים העותומאנית של ראשית המאה ה-20. רוזה בת ה-21 מתאלמנת מבעלה. חוק דתי מחייב אותה להינשא לאחיו, אלא אם כן יסרב. הבעיה היא שנסים, אחי בעלה המת, הוא עדיין נער בן 13. על כן מחליטה רוזה לקחת את נסים לביתה ולגדל אותו עד שיהיה בשל לקבל את ההחלטה.

מפתיע שדווקא אחרי ההצלחה היחסית של סרטיך הראשונים, כאשר אפשר כבר בעצם לקרוא לך "במאי צרפתי", אתה מחליט לחזור לישראל ולעשות סרטים כאן.

אני לא החלטתי לחזור לארץ, אבל החיים לקחו אותי לכאן. יש אולי אנשים שיכולים לעשות תכנית לחיים. אני לא מהאנשים האלה. מה שקרה הוא שבזמן שהייתי בפסטיבל באטלנטה נפגשתי עם איש עסקים קנדי שהשקיע בחרוזים לסופי, ורצה מאוד לעשות סרט בארץ. בזמן הטיסה הוא שאל אותי אם אין לי סיפור שאפשר לצלם בישראל. סיפרתי לו סיפור שהיה מפתח בהתפתחות שלי, הסיפור של אמא של סבתא שלי. זה היה הגרעין של אני אוהב אותך רוזה. הכרתי את האשה הזאת, כי היא חיה מעבר לגיל מאה, ואפילו נכחתי ברגע שבו היא מתה. הרגע הזה השאיר אצלי עקבות מאוד חזקים. הייתי מאוד קשור אליה בגלל הסיפורים שהיא הייתה מספרת על ירושלים. דרכה התחלתי לדמיין את העיר העתיקה, את הרחובות, הריחות והאורות עוד לפני שביקרתי שם. הם היו במחסן של הדמיון שלי הרבה לפני שהפכו למציאות, מבחינתי.

הסיפור של הסבתא רבתא שלי הפך לסיפור של רוזה בסרט. היא התאלמנה בגיל מאוד צעיר, תשע-עשרה או עשרים, ולא היו לה ילדים מבעלה הראשון. אחיו של הבעל היה אז בן אחת-עשרה, ולפי ההלכה היא הייתה צריכה לחכות עד שהילד הזה יגיע להיות בר-דעת ויחליט אם הוא לוקח אותה לאשה או שיקיים טקס חליצה וישחרר אותה. עד אז היא הייתה אמורה להישאר עגונה. זאת הייתה המציאות. האשה הזאת החליטה לא לתת לילד לחכות אלא אספה אותו לביתה, חינכה אותו ודאגה שילמד מקצוע. מה שקרה במציאות הוא שהיא לא האמינה שהיחסים ביניהם יעבדו בגלל פער הגילים הגדול, אבל הילד כבר היה מאוהב בה ולא רצה לשחרר אותה. הם פנו לרב ספרדי שימצא להם פתרון, והוא קבע שהיא חייבת להיכנס איתו למיטה. אם תיכנס להיריון, לא תהיה לה ברירה והם יצטרכו לחיות ביחד. אם לא – תפסיק להיות עגונה. הסיפור הולך ומתגלגל, והכישרון היצירתי של כל מספר מוסיף לו פרטים והתפתחויות שספק אם קרו במציאות.

[*]

(תמונה מתוך הסרט "אני אוהב אותך רוזה". צילום: אסא דברת)

מה הדליק אותך כל-כך בסיפור האמיתי?

כילד שגדל בבית שהיו בו המון נשים צעירות, הדודות שלי, הסיפור על מישהו שבגיל 11 נאסף על-ידי אשה יפה בת עשרים שמגדלת אותו ומכינה אותו להיות בעלה מצית את הדמיון. תמיד חושבים שילדים הם חסרי מיניות לחלוטין, אבל היום אנחנו יודעים שאלו שטויות. מבחינתי, הסיפור הזה של הסבתא רבתא היה מכונן, וכנראה גם עיצב במידה רבה את הראייה שלי לגבי האשה בתור מישהי שלוקחת ומתרבתת אותך וגם מקנה לך ערכים. היה לי ברור שפעם אצטרך לספר את הסיפור הזה בקולנוע. כשטריפו ראה את הסרט וגילה שמדובר בסיפור אמיתי, הוא אמר לי: "אלוהים, הלוואי עלי סיפור כזה." באמת, בדומה לטריפו, התעניינת מאוד בסרטים שלך בנשים ובילדים.

זה נכון. התיידדתי עם טריפו כששנינו היינו מועמדים לאוסקר ב-1973 – אני עם הבית ברחוב שלוש והוא עם לילה אמריקאי, שזכה בסוף. היינו הולכים לנבור יחד בחנויות של ספרים על קולנוע ומדברים על הקולנוע האמריקאי. אין ספק שמבלי לומר את זה במפורש כמוהו, גם אני נמשכתי לדמויות האלו. פעם שאלו אותי איך זה שמישהו כמוני, שתמיד התעניין בפוליטיקה, לא עשה אף פעם סרט פוליטי מיליטנטי. התשובה שלי לכך היא שכשאני עוסק בנשים וילדים, אני בעצם מטפל בשני המעמדות הכי מדוכאים של החברה.

דמות משמעותית שאתה פוגש סביב הפקת "אני אוהב אותך רוזה" היא מיכל בת-אדם, שהופכת לבת הזוג שלך. איך התחיל הרומן בינך לבין מיכל?

תמיד היה לי עיקרון שאומר שבמאי צריך לאהוב את כל השחקנים שלו, אפילו להיות מאוהב בהם, כי הם הדמויות שלו בעצם. אם הוא לא יאהב את הדמויות, הוא לא יוכל להוציא את הכי טוב מהעבודה עם השחקנים. לכן יש לי עניין רגשי עם כל השחקנים בסרטים שלי, וזה חלק מהיחסים הטובים שמתפתחים ביני לבינם בדרך כלל. מהסרט הראשון שעשיתי, העבודה עם השחקנים הייתה השטח הבטוח שלי, ותמיד הייתי יכול לסמוך על זה בעבודה שלי. עם זאת, קבעתי לעצמי כעיקרון לא לממש את האהבה הזאת כדי שלא תפריע לעבודה. כך חשבתי בכל אופן. במיכל ככל הנראה הייתי מאוהב מהמבט הראשון, כשראיתי אותה על הבמה. אהבתי אותה כשחקנית, אבל יותר מאוחר הבנתי שזה כנראה יותר מזה. כך שהאהבה הייתה קיימת מהתחלה, וגם התחלנו להרגיש שזה הדדי, אבל התאפקנו עד אחרי הצילומים.

[*]

(הבמאי משה מזרחי)

צריך לומר שעניין סיפור האהבה המתפתח בין ילד לאשה בוגרת הוא פרובוקטיבי גם ממרחק של זמן.

לא חשבתי על זה. מה שהיה לי מאוד חשוב בזמן העשייה הוא לא לעשות סרט אנכרוניסטי, שמלביש על הדמויות של אז תפיסות של היום. הדמויות היו צריכות לייצג הלכי מחשבה, מנהגים ותרבות שהיו סבירים בירושלים בסוף המאה ה-19. אם אתה מתפתה לחרוג מהדבר הזה ולהפוך את הדמויות למודרניות מדי, אתה חורג מהאמת. מעבר לזה, חתרתי לספר סיפור רומנטי, כמו אגדה של פעם, שתאפשר לי להכניס אליו גם זכרונות שלי בתור נער. נסים היה צריך לבטא את הרגישות שלי בגיל הזה ואת הדברים שהשאירו עלי רושם בזמן הילדות שלי באלכסנדריה.

זהו מאוד שונה בסגנונו משני הסרטים הראשונים שלך, שבהם שמת דגש רב יותר על הצורה הקולנועית.

בשני הסרטים הראשונים הייתי עדיין בחיפוש דרך לגבי השאלה איך אני מביים סרט. הם היו מאוד מושפעים מכל מיני דברים שאהבתי בקולנוע, וכיוונו לייצר "זיקוקי דינור" בבימוי. באני אוהב אותך רוזה, תנאי ההפקה הלא פשוטים והפשטות של הסיפור דווקא עזרו לי למצוא את הנשמה שלי ואת הנשימה שלי כבמאי קולנוע. הבנתי בו איך אני רוצה לביים את הסרטים שלי מאותו רגע. מה שהבנתי הוא, שאני רוצה לספר סיפורים מורכבים – בכל הנוגע לרגשות האנושיים ולהתנהגות האנושית – בדרך הכי פשוטה, במובן הטוב של המלה.

זאת הפכה להיות השאיפה שלי בקולנוע. כלומר, לא כמו פיקאסו אלא כמו מאטיס, שפיקאסו קינא בו בגלל יכולתו לצייר ציור שלם מבלי להרים את המכחול מהנייר, בתנועה אחת. גיליתי את השאיפה הזאת אצלי בזמן העבודה על אני אוהב אותך רוזה אף על פי שהיא בטח הייתה קיימת אצלי גם קודם, אבל בצורה לא מודעת. בשלב ההוא זה עלה למודעות שלי: אני רוצה, לפחות באופן אידיאלי, לביים סצנות מבלי שהשוטים יעמדו כיחידות נפרדות, אלא שהמצלמה – עד כמה שאפשר – תצלם את כל הסצנה מבלי לעצור. השאיפה הזאת נובעת מהרצון להפוך את הבימוי לפונקציה של הסיפור, ולגרום לו לשרת את הסיפור באופן הכי ישיר ופשוט.

[*]

מה היו התגובות שאני אוהב אותך רוזה קיבל עם יציאתו?

כשעשיתי את הסרט, אמרו לי שהוא לא ילך בחוץ לארץ, כי האנשים שם לא יודעים כלום על ייבום וחליצה – כל המנהגים היהודיים שאני מדבר עליהם. מצד שני, אמרו שהוא לא ילך בארץ, כי זאת לא קומדיה עדתית, כמו שהיו עושים באותן שנים. כך שהצלחת הסרט הייתה ההפתעה הכי גדולה של החיים המקצועיים שלי. חשבתי שאני עושה הפסקת ביניים, סרט ישראלי קטן, שאחריו אחזור לצרפת ואמשיך לעשות סרטים יותר חשובים ויותר גדולים. אבל קרה כאן משהו שונה לגמרי.

אני אוהב אותך רוזה הצליח גם בישראל, אומנם לא בצורה שוברת שיאים, אבל עיקר ההצלחה שלו הייתה בעולם. באופן פרדוקסלי, דווקא הסרט הישראלי הזה, אחרי שני סרטים צרפתיים שעשיתי קודם, נתן לי מעמד בזירה הבינלאומית. הוא נבחר לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, היה מועמד לאוסקר הסרט הזר, והסתובב בכל העולם. אין כמעט ארץ שלא קנתה אותו להפצה. אם מצרפים להכנסות של הסרט בארץ, שהיו בינוניות, גם את ההכנסות מחוץ לארץ בדולרים של אז, הרי שהסרט מאוד הצליח וגם ביסס את מעמדי בתור במאי בעל שם מוכר בעולם.

מה לדעתך היה ב"אני אוהב אותך רוזה" שדיבר אל כל כך הרבה אנשים?

קודם כול, באופן אישי, הסרט הגמור הפתיע אותי. חשבתי שעשיתי משהו מאוד מודע, וכשראיתי את התוצאה הופתעתי מאוד מהצד הרומנטי-אגדתי שלו, מהפיוט, מהיחס הנוסטלגי לעולם שהיה ואיננו. כל הצד הוויזואלי של הסרט יצר את האווירה הזאת, שלפי דעתי תרמה מאוד להצלחתו. דבר נוסף, דווקא העובדה שהסרט מעוגן במציאות, ויוצר תחושה של מקום וזמן מאוד מדויקים מבחינת התרבות והמנהגים, ומנגד עיסוקו בדברים שמרגשים את כולנו – כל זה איפשר לסרט להיות גם אוניברסלי. מה הדבר שהוא אומר לצופים? שהאהבה היא העיקר. אהבה, אם היא אותנטית, יכולה לנצח למרות כל הפיתולים והמכשולים. האמירה הזאת, בלבוש הצורני האקזוטי והמיוחד, השרתה על הסרט הזה קסם שפעל מאוד חזק בכל מקום.