להלן החלק השני של נבחרת סרטי הפסטיבל הצרפתי ה-11. כל הסרטים הם הקרנות חד-פעמיות, אז שימו-לב למקומות וזמני ההקרנות:
הדודים היורים / ז'ורז' לוטנר (1963)
[*]
הקלאסיקה הצרפתית מוקרנת לזכרו של לוטנר, שנפטר בשנה שעבר.
קומדיית גנגסטרים קלאסית בשחור-לבן. לאחר שפרש מעולם הפשע לפני 15 שנים, פרננד נקרא לפגוש את ראש הארגון, חבר-ילדותו שנמצא על ערש-דווי. בעל-כורחו, פרננד ממלא את צוואת חברו, לרשת את מקומו ולמלא את חובותיו. כעת, עליו לסדר ארגון פשע מבולגן, להתמודד עם אויבים מבית ומחוץ, ומעל כולם, לדאוג לבת-חסותו החדשה והסוררת . האם יש לפרננד המסכן סיכוי למצוא את השלווה שלה ייחל?
כמו סרטים רבים, נראים ב"הדודים היורים" פגעי הזמן – לעיתים, הקצב האיטי לימינו, וחלק מההומור אינו עובד. עם זאת, הצילום יפיפה, כמה מהבדיחות עדיין מצחיקות וישנן שורות שנונות רבות שישרתו את אוהבי הציטוטים. מרבית ההנאה תגיע מצפיה כנוסטלגיה או חוויית למידה, לראות את קלאסיקות שהשפיעו על יוצרים אחרים, כדוגמת לוק בסון, שעשה מהנוסחה קריירה תסריטאית, שבה "3 ימים להרוג" היא החדשה בסדרה שלו.
חצר בבל / ז'ולי ברטוצ'לי (2013)
[*]
תעודה. שנה בכיתת השתלבות פריזאית של 24 ילדי מהגרים ופליטים חדשים מכל רחבי העולם. הסרט עוקב אחר ההתנגשויות והחברויות הנרקמות בעקבות הדמיון והשוני של הזהויות השונות. השאלה הגדולה ברקע – מי יצליח להשתלב בכיתה רגילה ומי יישאר בכיתת ההשתלבות?
בתקציר הרשמי של הסרט כתובים דברים כמו שנראה את "התשוקה של הילדים לחיות יחד" ו"נחווה ערעור תפיסות מקובעות". אני יותר הופתעתי לראות בסרט אישוש של המון סטיגמות. לא שזו בעיה לצופה, להיפך, ברגעים הללו היתה תחושה שמדובר במיקרוקוסמוס (יקום מוקטן, לאלו שאיבדו אותי) של תרבויות שונות. אבל הטיעון של יוצרי הסרט גרם לי להרהר על מה הסרט באמת מראה לנו.
מעבר לחביבות התמימה של הסרט, לעיתים ההרגשה היא שמגע של אכזריות מצד היוצרים הוא ההבדל היחיד בינו לבין תכנית ריאליטי של "מי ייצא מהכיתה ומי לא?". הסיבה הראשונה היא שהבמאית מצלמת אך ורק במסגרת הכיתה, אבל גם התוכן עצמו, מול טיעוני היוצרים נראה לי משונה.
אם תביטו על כך מזווית אחרת, הכיתה הזו לא מדגימה השתלבות של ילדים מתרבויות שונות כדי להראות שכולנו יכולים ורוצים להסתדר בזכות אנושיותנו, או משהו דומה. למעשה, אלו ניסיונות השתלבות של ילדים מתרבויות שונות תחת תרבות זרה אחרת – התרבות הצרפתית-דמוקרטית. לכן מדובר במאבק של שמירת זהות המקור (כאשר תלמיד "לא מצליח" בכיתה), לעומת אבדן הזהות, לטובת הזהות הצרפתית (כאשר תלמיד מתנהג "יפה").
האירוניה היא שמפני שמדובר בדמוקרטיה-צרפתית, או שלטון העם הצרפתי, כאשר הילדים ייצאו מהכיתה, הם ככל הנראה יידחו על-ידי המקומיים, בטענה שאינם צרפתים. שם, בעצם אמור להיות סרט. ושם כל אחד מאתנו היה, מסיבה זו או אחרת.
כרגע, מעבר לנימוס והנחמדות, יש כאן סרט של יוצרים צרפתים, על צרפתים ששמים ילדים לא-צרפתים בכיתה ואומרים להם באופן סמוי שאם הם רוצים לצאת, הם צריכים להיות צרפתים.
אז למרות שאולי היוצרת ניסתה להראות לנו משהו על היותנו בני-אדם, אין כאן מה ללמוד מעבר, גם לא לצופים הצרפתים, מהסיבה הפשוטה - אין צרפתים בכיתה. את צוות הצילום לא מרגישים, ובקושי רואים או שומעים את המורה הצרפתיה. כל הזהות הצרפתית סמויה, ולכן חושבים שמדובר בתהליך ייחודי של גישור טבעי בין זהויות, אבל בעצם הסרט מדגים מהי מערכת-חינוך. – גם בשלטון דמוקרטי, היא התניית ערכים ואידיאולוגיה. שוב, לא שזה מפתיע, אלא שזו הסיבה שאין מה ללמוד מהסרט מעבר לכך.
האנרגיה והתגובות של הילדים הם מה שמחזיקים את הסרט, שהוא בעל מבנה רעוע. בכל זאת, זהו סרט עם רגעים מאוד מקסימים ומעניינים, כשנחשפים לסיפורי הילדים. הסרט חמוד, תוכלו לראות אותו ולראות מה אתם חושבים על מה שכתבתי. אני חושב שבסרט יהיה בעל עניין מיוחד לאנשי חינוך ותלמידים, כסרט על השתלבות.