ראיון מיוחד עם במאית הסרט 52 ימי שלישי

הסרט "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר, שעלה לאקרנים השנה וצולם במשך 12 שנה, בהן ליווה את תהליך ההתבגרות של ילד ומשפחתו, זכה לשבחים רבים ולהתעניינות תקשורתית גדולה. הסרט "52 ימי שלישי", שעלה בשבוע שעבר בישראל, גרר פחות הד תקשורתי, אך בבסיסו עומד רעיון דומה ומרתק. במשך 52 שבועות, אחת לשבוע ביום שלישי, נפגשה הבמאית, סופי הייד, עם צוות ההפקה והשחקנים וצילמה את החומר לאותו שבוע. בסיום הצילומים בני השנה, נערכו החומרים לכדי סרט רגיש, עדין ויפה, המתאר את סדרת המפגשים בין אם, ג'יימס (דל הרברט), שמעוניינת לעבור ניתוח לשינוי מין לבין בתה בת ה-16, בילי, (טילדה קובהם) שעוברת לגור עם אביה במהלך השנה ועוברת תהליך של התבגרות לצד שני חברים חדשים שהיא פוגשת בבית הספר.

הסרט, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה בארץ וגם מופץ בצעד תקדימי על ידי הפסטיבל בישראל, זכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם בהם זכייה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין ובפרס הבימוי בקטגוריית קולנוע עולמי בפסטיבל סאנדנס. כל השחקנים בסרט הינם לא מקצועיים ומקנים נפח ואמינות לדמויותיהם המורכבות. עוזרת לכך העובדה שכמו בחיים, השחקנים לא היו מודעים כיצד תתפתח העלילה וקיבלו אך ורק את התסריט של אותו השבוע.

הסרט עצמו מחולק ל-52 פרקים שונים, שמופרדים באמצעות שקף וקטע וידאו קצר, המתאר אירוע המתרחש בעולם במהלך אותו שבוע. זהו סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית האוסטרלית סופי הייד, שעד כה התמקדה בקולנוע דוקומנטרי, ועל אף עיסוקו בסוגיות מגדריות היא טוענת כי הנושא המרכזי שלו הוא לאו דווקא טרנסקסואליות, אלא הרצון של האדם להיות נאמן ואותנטי לעצמו. "לא תכננתי לעשות סרט על טרנסקואלים. התחלנו עם הרעיון לצלם בכל יום שלישי והדמויות נבעו מתוך הקונספט הראשוני. הרעיון המרכזי שהניע אותנו היה לגבי אמא שמנסה להיות אותנטית עם עצמה וכיצד המאבק הזה לאותנטיות יכול להתנגש עם המושגים של "אמא" או "הורה" וכיצד היא מנסה ליישב קונפליקט זה", מסבירה הייד.

[*]

ועדיין, נושא המגדר הוא מרכזי בעלילת הסרט

"אני מאוד מתעניינת בנושא המגדר – הדרך בה אנו מגדירים את עצמנו דרכו, המגבלות שהוא מציב בפנינו. נושא הטרנסג'נדרים מעמת אותנו עם המגדר כפי שאנו תופסים אותו בדרך כלל. חיפשנו גם את ההבטחה לשינוי בדמות. היינו מודעים שמישהו שעובר את המעבר מאישה לזכר מגלם בגופו את ההבטחה הזו לשינוי, אבל גם שהיא עלולה לא להיות מוגשמת באופן הפיסי בו ציפינו לה. חיפשנו אחר אותנטיות כדי לעמת את הקהל עם התפקידים המגדריים הקבועים מראש שהוא רגיל אליהם".

את רואה את הסרט כחלק ממה שמכונה "גיי סינמה"?

"כמובן שכן, אך אני מתייחסת אליו יותר כ"קולנוע קווירי". זה ממש חבל שקולנוע קווירי עדיין נמצא בסוג של גטו קולנועי ופחות צופים נחפשים אליו. אני חושבת שמה שמעניין לגבי סוג הקולנוע הזה זה שהוא לא עוסק בשאלה עם מי אתה שוכב, אלא בדרך בה נאמר לנו שאנו צריכים לחיות את חיינו. סרטים קוויריים טובים עוסקים בכך שאנו לא צריכים לציית ולקבל את המוסכמות, אלא למצוא דרך חיים שמתאימה לנו ומשקפת את האני העצמי שלנו.סרט כמו "52 ימי שלישי" מכיל דמויות של גייז ושל סטרייטים וזו לא התכונה שמגדירה אותם. מה שמגדיר את כל הדמויות זה הרצון לקחת עצמאות על חייהם ולא להתפשר על סטטוס-קוו"

זהו פיצ'ר הבכורה שלך לאחר קריירה דוקומנטרית. האם את רואה בקולנוע בדיוני ככלי שיכול להשפיע ולהאיר פינות חשוכות בחברה יותר מהקולנוע התיעודי?

"אני לא בטוחה האם זה יכול להשפיע יותר, אבל אני בטוחה שיש לזה סיכוי גדול להיראות בידי כמות גדולה יותר של אנשים. אני חושבת שסיפורים הם דבר חשוב ושלפעמים אתה יכול להיות יותר כנה בסיפור בדיוני מאשר בתיעודי, מפני שלא נוצר קשר ורצון להגן על הדמויות, כפי שיכולים להיווצר בסרט תיעודי. לפעמים בכדי לספר את האמת בעולם צריך סיטואציה ודמויות פיקטיביות שיספרו אותה עבורנו. סיפורים מאפשרים להתמקד במה שחשוב לך להגיד, הם מאפשרים לקהל להזדהות עם דמויות שעשויות להיות שונות ממה שהם מורגלים בו ומאפשרים לתפיסת עולם שונה להיות מוצגת בפניך. כמובן שקולנוע דוקומנטרי יכול לעשות גם את כל זה, אם כי באופן שונה".

הסרט "התבגרות" יצא לאקרנים מוקדם יותר השנה וגם הוא כמו "52 ימי שלישי" עוסק בקונספט של זמן וצולם בפרק זמן של 12 שנה. האם היית מודעת לפרויקט זה בזמן שצילמת את סרטך ומדוע בניגוד ל"התבגרות" בחרת לחלק את סרטך למקטעים נפרדים שונים?

"לא הייתי מודעת להתבגרות, אף על פי ששמעתי עליו באופן מעומעם בזמן הצילומים. ראיתי אותו רק לאחרונה ואהבתי אותו. הפכתי למעריצה גדולה של ריצ'רד לינקלייטר. אני מאוד נהניתי מהאופן בו הזמן חולף ב"התבגרות" בלי למשוך תשומת לב לכך, אבל הוא צולם במרווחי זמן גדולים כך שהשינוי הפיסי שחל בדמויות ניכר. ב-"52 ימי שלישי" צילמנו את הסרט מדי שבוע ביום שלישי, כך שלהמשיך את הסרט מבלי להתייחס למעבר הזמן בו היה לבקש יותר מדי לדעתי מהצופים. בהתחלה אכן רצינו שהסרט יזרום חלק ללא חלוקה למקטעי זמן, אבל בתהליך העריכה הרגשנו כי אנו לא מאפשרים לקהל להיכנס לתוך התהליך ולהרגיש את מעברי הזמן שהיו חלק חשוב מהאופן בו רצינו לספר את העלילה.

[*]

(במאית הסרט סופי הייד)

כשאנחנו מראים בשקפים כיצד הזמן חולף אתה חש כמה מהיר או איטי הזמן עשוי להרגיש וכיצד דברים בעולם מסביב יכולים להשתנות בפתאומיות במיוחד כאשר יש לך שתי דמויות שהזמן עבורם הוא קבוע מראש – הן מודעות לשבועות שחולפים כי הן הבטיחו להיפגש בכל יום שלישי. בגלל זה יצרנו כותרות עבור כל שבוע ושתי שניות של קטע וידאו שמתאר את מה שקרה בעולם באותו יום שלישי. בדרך זו קיווינו שהקהל יחשוב על מעבר הזמן בעת הצפייה, יהיה מודע לכך ויבין כיצד הדאגות הפרטיות שלנו מתרחשות במקביל בקנה מידה גדול בהרבה ברחבי העולם מדי יום" .

השחקנים בסרט הם כולם לא מקצועיים וזו הופעה ראשונה שלהם על המסך הגדול. מדוע בחרת בנון-אקטורס והאם זה חלק מהשאיפה שלך ליצור ריאליזם קולנועי?

"עשיתי זאת ממספר סיבות. צילמנו את הסרט בעיר אדלייד באוסטרליה ואין שחקנים ידועים בעיר, שגם יכולים להתחייב להצטלם מדי שבוע במשך שנה בימי שלישי. גם התקציב שלנו לא איפשר להתחייב לשחקן מקצועי למשך שנה. חיפשנו דמויות של שלושה בני נוער ללא ניסיון משחק ולאחר מכן הרגשנו כי כבר עדיף שכל הקאסט יהיה חסר ניסיון כדי שהם יתחילו ממקום שווה בסרט. קיווינו לעבוד עם מישהו שיש לו ניסיון אחר של תפיסת המגדר, שיכול להביא דבר מה ייחודי לדמותו של ג'יימס. האדם שליהקנו, דל, לא מתיישר לפי הבינאריות המגדרית, כלומר אינו מזהה את עצמו כזכר או נקבה. כך שלמרות שהוא מאוד שונה מג'יימס הוא מביא משהו מאוד ייחודי לתפקיד. רצינו גם דמויות שירגישו אמיתיות ובלתי רגילות והעדפנו אנשים שייראו יומיומיים ולא כמו שחקני קולנוע".

שתי הדמויות של בילי ושל ג'יימס מצלמות את עצמן לאורך כל הסרט ועלילת הסרט עוסקת בתיעוד העצמי של הדמויות. מה דעתך על התופעה של התיעוד העצמי בזמננו?

"אני חושבת שזה דבר יוצא דופן שאנו יכולים לתעד את עצמנו ואת חיינו כמו שלא יכולנו מעולם בעבר, אבל זה גם מעלה בעיות עמוקות. בפעם הראשונה בהיסטוריה הסמכות של מי מספר את הסיפורים שלנו ומי מחליט מה ייזכר לדורות הבאים, השתנתה. כמעט כל אחד יכול לתעד את עצמו ולדבר בפני קהל גדול. אני חושבת שזה פנטסטי.כמובן, האובססיה עם התיעוד גורמת לכך שלפעמים קשה להפריד בין מה שקרה לבין מה שצילמת. המצלמה אינה אמת. אני אוהבת לחשוב עליה קצת כעל יומן. כשאתה כותב יומן אתה יוצר זיכרון לא אובייקטיבי מפני שיש לך את הרגעים להרהר על מה שקרה לך ולמסגר אותם מחדש. אותו דבר קורה עם צילום. זה מאפשר לך לצעוד לרגע מחוץ לחיים שלך ולראות אותם מהצד לרגע. זה טוב כל עוד אתה חי את חייך בנוסף לכך. הבעיה היא שפעמים רבות אנו מצלמים בכדי לקבל הכרה ופידבק מהעולם החיצוני. אני לא אוהבת את זה שאנחנו נסמכים על "לייקים" ותגובות, אבל אני מקבלת את העובדה שהעולם המקוון והממשי הם למעשה אותו הדבר, הם לא מופרדים.

אני חושבת שבילי וג'יימס משתמשות בצילום כדרך לבדוק את השינוי שהן עוברות, ובילי מנצלת את המצלמה כדי לחקור דברים שהיא אינה מרגישה בנח איתם ללא המצלמה, לשאול שאלות ולנסות להבין את העולם. לאחר מכן היא משתמשת במצלמה כדי לבטא את מה שקשה לה להגיד על עצמה. אלו הם כלים נהדרים. כמובן שצריך להיזהר איתם כי כמו בסרט גם במציאות עולה השאלה מה קורה לחומר המצולם שיש לנו, האם יש בו פונטציאל לגרום לנו או לסובבים אותנו נזק?"

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

"הסרט הבא של חברת ההפקות שלנו ייקרא "מכונת הזמן של סם קלמק" ויעסוק בבחור שתיעד את חייו במשך מעל ל-50 שנה. בנוסף אני כותבת שני סרטים. אחד עוסק במחויבות במערכת יחסים וימוקם באוסטרליה, פולין וארה"ב – לעלילה יהיה קשר הדוק למדענית מארי קירי. הסרט הנוסף יעסוק באישה בחמישה פרקים שונים בחייה ויבחן את הקשרים שלנו לאורך השנים ואת תהליך ההזדקנות שלנו".