גיבורי הסרט הם שני צדדים שלי: ראיון עם כריסטוף הונורה

סרטיו של הבמאי הצרפתי כריסטוף הונורה ("שירי אהבה") הם גן עדן לסיניפילים. השנה הוא חזר לפסטיבל קאן אחרי היעדרות לא קצרה ומשרטט בסרטו "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" ברגישות סיפור של אהבה בין סופר חולה איידס בן 35 בשם ז'אק לבין סטודנט צעיר בן 22 בשם ארתור והכל בשנת 1993, תקופה שבה הבמאי היה גבר צעיר.

השניים מתגלגלים לוואלס רומנטי: עבור ארתור זוהי אהבתו הראשונה, אך עבור ז'אק תהיה זאת אהבתו האחרונה. הם מגלים זה לזה עולמות חדשים ומתנסים יחד ולחוד בחוויות ראשוניות, בתוך קשר שגורלו ידוע מראש. נפגשתי עם הונורה בחוף מג'סטיק כשהעננים מתקדרים מעל קאן שטופת השמש. הונורה נעזר במתורגמן, אבל לפעמים שוכח אותו ומדבר באנגלית שוטפת.

האם מדובר בסרט האישי שלך ביותר עד היום?

"אכן, בסרט הנוכחי אני בהחלט משלב אפיזודות מחיי .בעיניי שני גיבורי הסרט הם שני צדדים שלי - האחד בצעירותי והאחד בבגרותי. יהיו כאלו שיגידו שזה נרקיסיסטי לתאר סיפור אהבה בין שני צדדים של אותו אדם, אז שיגידו. בשנות ה-90 הייתי בן עשרים ואמרתי לצוות הצילום שאני רוצה לצלם איפה שחייתי כסטודנט. הצלחנו למצוא את הדירה שבה גרתי וזה נתן תחושה עמוקה של שייכות לעשיית הסרט".

[*]

(מבקר האתר רון פוגל והבמאי כריסטוף הונורה)

האם חשבת ללהק את עצמך?

"לא, זה כבר היה הופך לנרקיסיסטי מדי (צוחק). חיפשתי שחקנים שיתאימו לעלילה ויזכירו לי את עצמי". בסרט יש התמודדות עם כישלונות ועם בדידות גם בגיל צעיר וגם בגיל מבוגר יותר. האם לדעתך אנשים משתנים, מקבלים את עצמם יותר כשהם מתבגרים?

"אני לא יודע אם אני מקבל את עצמי יותר היום מפעם. כמו שאמר פרוסט, העבר שלך קשור להווה אבל לא תמיד הדברים קשורים בקשר ישיר. אני לא מרגיש נוסטלגי למה שהיה פעם, אבל אני לעיתים נזכר בזיכרונות מפה ומשם".

מה דעתך על הסרט הצרפתי "120 פעימות בדקה", שבעצם עוסק בנושאים די דומים לסרטך?

"כשביימתי לא הכרתי את הסרט, אבל אני חושב ששני הסרטים מייצגים את בני הדור שלי, אנשים שגדלו בצל המחלה (האיידס). היום בני דורי מרגישים סוף סוף שניתן להתעמת עם התקופה ההיא שאיבדנו כל כך הרבה חברים".

רבים, כמו רובין קמפילו יוצר "120 פעימות בדקה", טענו שהרגישו שהם אשמים בכך שהם שרדו את המחלה וחבריהם מתו.

"כשגדלתי לא הרגשתי ששרדתי את המחלה. היה את הקונדום וזה מה שהשאיר אותי בחיים. בניגוד לרובין אני לא מרגיש אשמה על כך ששרדתי. בעיניי סיפור האהבה בסרטו היה רק כלי לבטא את תחושת האובדן שלו על חבריו שאבדו ואני מאוד רציתי לחקור את האהבה בין שני גברים שמתאהבים ללא קשר למחלה. הסרט שלי הוא סיפור אהבה בין גבר צעיר שחווה אהבה ראשונה וגבר אחר שחווה אהבה אחרונה, לכן הסיפור ביניהם הוא מאוד לא פשוט. הגבר הצעיר רוצה להידמות למבוגר והמבוגר לצעיר".

איך החלטת מה להראות מבחינת עירום בסרט?

"היום לדעתי כבר אי אפשר שלא להראות עירום בין אנשים שיש ביניהם תשוקה. זה יעליב את הצופים. אני מדבר עם השחקנים לפני ואנחנו מנסים ביחד לבנות סצנות עירום שכולנו נרגיש בהן נוח" .

האם לדעתך אהבה בשנות התשעים שונה מימינו?

"לא, אבל הקולנוע מראה אותה בצורה שונה. היום הקולנוע יותר נועז ופחות מנייריסטי".

הסרט "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" יוקרן בפסטיבל ירושלים בתאריכים 1.8 (רביעי, 12:45) וב-3.8 (שישי, 17:45)