מהשוליים למיינסטרים: כיצד הגיבורים הדתיים עלו למרכז הבמה?

כבר תקופה שאנחנו עדים לגל הסרטים העוסקים בדימויים וסמלים דתיים בקולנוע הישראלי. יותר ויותר סרטים וסדרות עלילתיות הפונים לקהל המיינסטרימי שמים במרכזם גיבורים דתיים ודימויים מהעולם החרדי, כשלאחרונה זכה סרטו של אלירן מלכה "הבלתי רשמיים" על ימיה הראשונים של מפלגת ש"ס להצלחה גדולה. דימויו של האחר הדתי בעולם הקולנוע, הופך יותר ויותר מוכר לקהל החילוני ויחד עם התפתחותו של הקולנוע בנושא, עובר הצופה מן המניין תהליך של הזדהות והיכרות עם הגיבור הדתי, עד כי הגבולות מיטשטשים בין השניים.

[*]

(תמונה מתוך "הבלתי רשמיים". צילום: ירון שרף)

מהצבר יפה הבלורית ועד הגיבור הדתי בן זמננו

מערכת היחסים של הקולנוע עם גיבורים מהעולם החרדי עברה תהליך לא פשוט. בתחילת הדרך יצר הקולנוע הישראלי את דמות הצבר החילוני החזק, דוגמת אסי דיין ב"הוא הלך בשדות". הצבר יפה הבלורית שהוצג על המסך שירת את החברה החדשה שבנתה את עצמה. לעומת זאת דמות הדתי הגלותי, האירופאי בעל גוון העור שלא ראה שמש מימיו, הייתה האנטיתזה של הצבר - הזהות שהישראלי החדש ניסה להתנתק ממנה כמה שיותר. דמות שמייצגת מגוון ערכים וצורות חשיבה שהתאימו יותר לגלות ובחברה הצעירה שהוקמה לא היה להם מקום עוד. בהתאם לכך, דמות היהודי החרדי לא הוצגה כמעט בכלל בסרטי קולנוע.

יהודה גרובייס במאי, מפיק ושחקן ישראלי-חרדי טוען שזה תהליך מאוד מעניין. "בצעדיו הראשונים הקולנוע הישראלי הציג את האחר החרדי בדמות קונילמל או למשל בסרט 'קדוש' בדימויים סטריאוטיפיים וחד מימדיים. לעומת זאת היום אנחנו רואים את 'האושפיזין' ו'שטיסל'. יש היום שלל גדול של סרטים שבאמת מסתכלים לחרדים בעיניים בלי שיפוטיות ומנסים להתייחס אליהם כבר לא כאחר", מציין גרובייס. "בתוך התהליך הזה אפשר לזהות סרטים של במאים חילוניים וגם של במאים דתיים, וחשוב לציין שגם עבור החילוניים היו כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו 'שבאבניקים' שהציגו עולם דתי, למרות שהם מגיעים מבחוץ, ללא שיפוטיות ומדובר בהישג יפה. צריך גם לציין את הסרט 'המשגיחים', למרות שהוא יותר עוסק בחוזרים בתשובה. אלו יצירות קולנוע המעידות על שינוי מהותי בהתייחסות לדתי לא עוד כקריקטורה".

אסי דיין הוא אולי דוגמה לשינוי המעניין הזה. השחקן שהיה מזוהה כל כך עם הצבר הישראלי החדש, גילם דמות של ראש ישיבה בסרט 'ההסדר'. הדמות הייתה כל כך אמינה, עד כי היה קשה לזהות שמדובר באותו אסי דיין שכולנו מכירים. דמותו ייצגה את העולם הדתי הערכי הישן, שלא השתנה. גם בסרט " חופשת קיץ" של דוד וולך, שיחק דיין את דמות האב. עבור שתי הדמויות המשחק הציג השחקן המנוח דקויות יוצאות דופן שסייעו לאמינותן". בין קולנוע ישראלי לחרדי

בתוך שלל הסרטים בהם יש דמויות דתיות, ניתן לזהות הבדלים בין במאיים חילוניים לדתיים. כפי שמציינת מרלין וניג, מבקרת קולנוע ותסריטאית חרדית. "בקולנוע הישראלי יש יוצרים חרדים שעושים קולנוע ישראלי, כמו למשל 'למלא את החלל ו'לעבור את הקיר' שבוימו על ידי רמה בורשטיין, האחד על משפחה חרדית והשני על חוזרת בתשובה. אלו דוגמאות לתנודות בייצוגים בקולנוע. העולם הקולנועי הדתי הוא לא קולנוע ישראלי, פשוט כי הוא מציג תרבות ועולם ערכים שונה. אפשר לראות שינוי בנקודת התצפית של חרדים שעושים סרטים, והבדלים מהותיים. וכמובן שיש הבדל בין במאים דתיים, לחוזרים בתשובה, לבין חילוניים. אבל כולם ככולם עושים שימוש בעולם הדתי והערכי כדי להעצים את הדיסוננס בסיפור שהם מספרים לקהל", אומרת וניג.

"השאלה בנוגע לשוני באופן הצגת הדמויות הדתיות, קשורה באופן מהותי לנקודת התצפית. ישנן מספר נקודות תצפית: יוצאים בשאלה, חוזרים בתשובה, דתיים, וחילוניים. כך כאשר אדם חרדי בונה סיפור על העולם הדתי, הוא מגיע מתוכו ולכן יאיר בו את אורח חייו, המצוות והמדרשים. המקום שבו נמצא הבמאי ביחס לסיפור שהוא מספר עושה את כל ההבדל. לא נראה אצל יוצר דתי עירום ומיניות, הוא יעסוק בעולם הערכים ממנו הוא מגיע. לעומתו המבט החילוני מספק צורך מציצני יותר, אל עבר קהילה שהוא לא נחשף אליה ביומיום, ומתוקף כך מסקרנת אותו עוד יותר.

ישנם שלושה פרמטרים שאפשר לגעת בהם בסיפור קולנועי: רטוריקה, פואטיקה וארוטיקה. לא מדובר בשיקוף אלא בסיפורת שבוחרת במה לשים דגש. כך עבור המבט החילוני השימוש בעולם הערכים הדתי יאתגר עוד יותר את הגיבור כמו שרואים בסרטו של סבסטיאן לליו 'שאהבה נפשי'. בסרט הוא מתאר אהבה בין שתי נשים, האחת חרדית נשואה והשנייה חילונית. בחירותיה של הדמות החרדית בסרט מקבלות תוקף משקל מעצם היותה חרדית: בעיות של אמונה, משפחה ומסורת, לעומת תשוקה שנפשה מובילה אליה. מכיוון שאדם חרדי הוא מאופק יותר ומשתדל לכבוש את יצרו, הדבר הופך את הדמות שלה כמתייסרת ומתקשה יותר על המסך. עולם החוקים הדתי משרת את היוצרים, והופך את התשוקה לחזקה עוד יותר", מוסיפה וניג.

האם הקולנוע הדתי הוא פוליטי במהותו?

בתחילת שנות ה-2000 הייתה נקודת המפנה בקולנוע הישראלי והקהל החילוני נהר לבתי הקולנוע כדי לצפות בסרטים כמו "האושפיזין" (2004), "הסודות" (2007) "עיניים פקוחות" (2009) "המשגיחים" (2012) וגם סדרות טלוויזיה כמו "מרחק נגיעה" (2007), "סרוגים" (2008) ו"מעורב ירושלמי" (2004-2009). בסרטים אלו כבר לא נחשפנו לדמויות סטריאוטיפיות כמו חכם חנוכה בחגיגה בסנוקר. אלא יותר ויותר דמויות כמו יוחאי מ"למלא את החלל" או משה בלנגה מ"האושפיזין" שהיוו דמויות עגולות הרבה יותר. אבל האם מדובר על שיקוף למצב המיעוט החרדי בחברה?

רעיה מורג דנה במאמרה "אחד משלנו? הגל הדתי בקולנוע העכשווי", בשאלה האם בהכרח כמות הסרטים אודות דתיים בקולנוע הישראלי מוכיחה שאנחנו מבינים את האוכלוסייה הדתית ומקומה בחברה טוב יותר? מורג מצביעה על כך ששלל הסרטים וההיבטים השונים, הופכים את האחר הדתי ליותר ויותר מוכר ולכן יותר חלק מהחברה, ולו רק לנוכח החשיפה שהציבור החילוני עד לה.

"למלא את החלל" של רמה בורשטיין לדוגמה, מהווה סרט עמו כל משפחה יכולה להזדהות. סיפור על שכול ופרידה. סרט מלא ככולו ברגשות משפחתיים ואף רומנטיים. הביקורת שמעלה מורג היא על כך שהסרט מציג ניתוק מושלם של הסיפור הרומנטי מהחברה בה הוא מתקיים. לא עולה בסרט גיל הגיוס כשאלה או הדרת הנשים, ועוד היבטים שאינם חלק מהאג'נדה של נקודת התצפית. הטענה המרכזית היא על קולנוע סטרילי ומושך, בו מוצג מודל ערכי אחר, והצופה מאמין שזה בסדר לקבלו. השותפות העמוקה הזו עבור הצופים יוצרת הדחקה של המציאות בה הדת מקבלת יתר משקל בחברה. כדי לייצר את הסטריליות הזו ולהימנע מדיונים מהותיים מציאותיים, נמנע הקולנוע כמעט לגמרי מלהציג את דמות המתנחל.

מורג רואה בגל הסרטים הדתי כאות אזהרה, וחשוב לשים לב לכך. להבין שהסיפור של 'למלא את החלל' על חיפוש השידוך וכן על ליל הכלולות בסוף הסרט, הן שתיהן סצנות פוליטיות ולא בידוריות. מכיוון שהסרט כולו מציג את ההסתכלות דרך עיניה של הדמות המרכזית, אנחנו מזדהים עם הדמות הראשית, ועוברים יחד איתה את המסע שבתחילתו התנגדות לרצון משפחתה ואחרי כן הסכמה וקבלה של מה שנכפה עליה. כך מייצרת בורשטיין בסרטה את מה שקוראת לו מורג - תהליך הביות של העולם החרדי. היא קוראת לצופים להיחשף יותר לקולנוע תיעודי שבועט בתהליך הביות הזה, ומציג זווית ביקורתית יותר.