לקראת פסטיבל דוקאביב 2022: סקירות והמלצות סרטים

לאהוב את פטרישיה הייסמית'

"קרול", "זרים ברכבת", "הכישרון של מר ריפלי", "משחקו של ריפלי" הם ספרים פופולריים שהפכו לסרטים ידועים עוד יותר (בבימוי אלפרד היצ'קוק, טוד היינס, קלוד שברול, וים ונדרס וכו'), אבל עד כמה מוכרת לנו האישה שעומדת מאחוריהם? הבמאית אווה ויטיה גילתה את יומניה של הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית', אותם שמרה לה כסוד ומנעה מקרוביה כל גישה אליהם (לעיתים דרך כתיבת קללות ואיורים מפחידים על כריכתם), ודרכם היא מציגה פורטרט מורכב של אישה מורכבת, שנולדה בזמן הלא נכון אך תמיד התאימה את הזמן אליה.

באמצעות קטעי ראיונות מקיפים שהעניקה הייסמית' לתקשורת האירופאית במהלך חייה, ראיונות עם חברותיה, משפחתה ובנות זוגה, וקריאת כתביה מהיומנים הגנוזים (בקולה של השחקנית גוונדולין כריסטי, מתהילת "משחקי הכס" ו"מלחמת הכוכבים"), ויטיה מדלגת בין שלבים שונים בחייה של הסופרת המתוסבכת: מילדותה בטקסס השמרנית, לחייה עם אמה המנוכרת בניו יורק ("לא אשא אחר, אני נשואה לאמי", כתבה פעם), דרך התמודדותה עם זהותה הלסבית ואהבותיה הרבות (וטיפולי ההמרה שניסתה) ועד הקריירה הספרותית שלה - הפרסום שלא רצתה עם ספרה הראשון, "זרים ברכבת", ותיוגה כסופרת מתח; כתיבת הרומן הלסבי "קרול" תחת שם בדוי וסיומו בסוף טוב (אקט חתרני לאותם ימים), ומאפייניה שהכניסה לדמות האנטי-גיבור ב-"מר ריפלי".

עם זאת, הקריינות יכולה להיות מעט מתישה ומיושנת לפעמים וההתעלמות המסוימת של ויטיה מחלקים פחות יפים בביוגרפיה של הייסמית' (כדוגמת דעותיה האנטישמיות של הסופרת) היא בגדר פספוס. עדיין, "לאהוב את פטרישיה הייסמית'" הוא פרופיל מעמיק על אחת מהדמויות החשובות ביותר בספרות האמריקאית של המאה ה-20. (מבקר: דניאל עמיר)

נבלני

רוסיה של ולדימיר פוטין לא יורדת מהכותרות בחודשים האחרונים. המלחמה המחרידה באוקראינה וההתנגדות האמיצה של המקומיים הפכה את וולודימיר זלנסקי לאנטגוניסט הראשי של פוטין, שמצליח להביך את התדמית גם אם לא לאיים על המשך שלטונו. אך יש אדם שמהווה אולי את האיום הגדול ביותר על יציבות שלטונו והוא אלכסיי נבלני. כבר מספר שנים נבלני מנהיג אופוזיציה עממית הקוראת תיגר על הדיקטטורה הכאילו-דמוקרטית ואפשר להבין שזה מרעיד את הכיסאות בקרמלין עד כדי כך, שהם אינם קוראים לו בשמו אלא ״האדם הזה״. ואולי ההוכחה החותכת מכולן לגודל האיום של נבלני היא שהשירות החשאי ניסה להרעיל אותו ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. סרטו של דניאל רוהר הוא מותחן דוקומנטרי העוקב אחר נבלני בחודשי ההחלמה והחקירה של ההרעלה בזמן אמת. זהו אחד הסרטים האקטואליים ביותר של העת הנוכחית. הוא מספק הצצה לאחת הדמויות הנערצות והאמיצות ברוסיה, שהיא כמובן מדינה שידועה בצנזורה הנוקשה שלה - ישנם רגעים ״מבדרים״ בסרט בהם רואים כיצד מתייחסים לנבלני בתקשורת הרוסית המגויסת לעומת איך שהוא מצטייר לעיני המצלמה של רוהר או בעיני תומכיו. אנו נמצאים עם נבלני ברגעים אינטימיים ובגילויים מדהימים שרק עצם התיעוד שלהם נותן לסרט את כוחו. נבלני - הסרט מוקרן בשיתוף עם האגודה לזכויות אדם לרגל 50 שנה לאגודה והוא ישודר בהמשך ב yes דוקו ובהוט 8. (דין קליין)

[*]

מבשלים ללא גבולות

זו אחת הפעמים הראשונות בהן נתקלתי שהתרגום של שם הסרט We feed people קולע בול בפוני. "מבשלים ללא גבולות" לא סתם דומה מאוד לארגון הרפואה ההומניטרי "רופאים ללא גבולות". לא ניתן לחיות בלי רפואה, בדיוק, ואולי אף יותר, כמו ללא אוכל. השף המפורסם והחצי סלבריטי חוזה אנדרס בסרט מרגש של 'נשיונל ג'אוגרפיק' על המסעות להאכיל את האנשים שמאחורי האסונות, אלו שנותרו מאחור. בעוד ארגוני ההצלה העולמיים מתעסקים בדלק או במשאבים אחרים, אנדרס מגיע אל המקומיים, קונה מזון מכספו שלו, ופשוט מאכיל את מי שצריך, וכמה שצריך, גם אם מדובר בחצי מיליון פיות. זווית מרתקת על חיים אחרים, והיכולת לעזוב הכל וללכת לעשות משהו בשביל הרבה אחרים. (לירון אברהם)

החבר הגאון שלי מהתיכון

סרטו של ג'ונו מקלאוד מציג סיפור מעניין ומורכב - וזה בערך מה שאוכל להגיד עליו מבלי לספיילר אותו, ועדיין, אנסה לפרט: ברנדון לי, בחור חביב שמגיע ללמוד בבית ספר תיכון בסקוטלנד, מתקשה תחילה להתרגל לחבריו לכיתה (שתופסים אותו חזרה כעוף מוזר), אולם לאט לאט הוא הולך ותופס את מקומו ומתחבב על כל הסובבים אותו - מורים כתלמידים גם יחד. עם זאת, ימי האושר אינם מאריכים ימים ופרט קריטי אודות ברנדון שנחשף משנה הכל.

באמצעות קטעי אנימציה, ראיונות עם חבריו לכיתה ואפילו עמו מציג מקלאוד שאלות פילוסופיות על אודות אמת, רמייה, זהות ואישיות - בפרספקטיבה של פרק חיים ארוך. אך אולי הפרט החשוב ביותר לציין הוא כי ברנדון לי לא מוכן להתראיין בפנים גלויות. כך, רק קולו נשמע והראיונות עמו נערכים תוך שימוש בשחקן מקצועי - אלן קאמינג ("ספיי קידס", "אמה"). כך, מקלאוד בוחר להגדיל את שאלת הזהויות ואת התהיות שלנו כקהל. המלצה חמה. הסרט ישודר בהמשך ב yes דוקו. (דניאל עמיר)

כל מה שנושם

כשהיו נערים, האחים סעוד ונאדים מצאו דיה (סוג של ציפור) שנפלה מהשמיים. כשהביאו אותה לבית-החולים הווטרינרי, נאמר להם שמדובר בציפור שאינה צמחונית ולכן לא יטפלו בה. בעל כורחם ובניסיון להציל את הציפור, הם החלו ללמוד את אנטומיית השרירים, העצמות והמפרקים. ללא ברירה אחרת, הם נעשו לווטרינרים בן-לילה.

מאז, ציפורים רבות נפלו מהשמיים בשל זיהום האוויר החריג בניו-דלהי, עיר מגוריהם. הם אוספים אותן למרתף ביתם, אחת אחת, ומטפלים בהן בעדינות וברוך. וכזה הוא הסרט, עדין ורך, וכמו ההחלמה של הציפורים, לוקח זמן. הקצב איטי ומתאים לבעלי אורך רוח, שלא בהכרח מצפים לאיזו הארה בסופו מלבד סיפור אצילי. (לירון אברהם)

קירות חולמים: בתוך מלון צ'לסי

מלון צ'לסי הוא ללא ספק אחד מהמקומות החשובים ביותר לתרבות העולמית בעיר שכבר חשובה לה לא מעט - ניו יורק. בחדרי המלון עברו כל אחד, ממרילין מונרו ועד דילן תומאס; לאונרד כהן וג'ניס ג'ופלין בחרו במקום לנהל רומן; בת זוגתו של סיד וישס, ננסי ספאנג'ן, מצאה במקום את מותה בדקירת סכין; ואילו אנדי וורהול מצא שם את מרבית המוזות הגדולות שלו (וביים את סרטו הארוך הראשון במלון). אך מה קורה כשהחלום מתנפץ, והאמנות נדחקת הצידה?

הבמאיות הבלגיות אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה נכנסו לחייהם האישים של הדיירים השונים והמוזרים שמסרבים להתפנות מהמלון העתיק, גם כשהוא עומד בשיפוצים מתמידים כבר למעלה מעשור. כך, בין ערמות ההריסות ובגדי המעצבים, אנו נחשפים לשלל דיירים, וביניהם כוריאוגרפית מזדקנת שמתניידת עם הליכון, זוג מבוגר שמשמש כועוד הבית ומתחיל לאבד את דעתו ממצבו ההולך ומחמיר של המלון, אמנית טרנסית שעברה - לטענתה - 4 גלגולי חיים שונים במקום, ואמן בגיל העמידה שמוצא במלון השראה חדשה.

דרך שילוב בין קטעי ארכיון של תיעוד ההתנהלות במלון לפני כ-40 שנה ותמונותיהם של גדולי הדיירים שעברו במלון על גבי קירות המקום השבורים, צמד הבמאיות משרטטות סיפור על ניו-יורק שאיננה - ממרכז בוהמייני ואמנותי למעוז קפיטליסטי, ושרות שירת ברבור ל"רוחות" התקופה שעדיין מבקשות להיאחז בעבר. הסרט ישודר בהמשך ב yes דוקו (דניאל עמיר)

לכל סרטי פסטיבל דוקאביב ולהזמנות >> לחצו כאן, לכל הכתבות והסקירות מהפסטיבל באתר >> לחצו כאן