קאן 2022: הסרט החדש של קרוננברג וראיון עם שחקנית איראנית

פסטיבל הקולנוע בקאן נכנס לחלקו השני ולשמחתי רמת הסרטים עולה. זה גם הזמן שכמות המשתתפים בפסטיבל מתחילה להידלדל כשרוב המשתתפים בשוק הסרטים כבר עזבו (האקשן שם הוא מתחילת הפסטיבל ועד לסיום השבוע הראשון) ומי שנשאר לחלקו השני של הפסטיבל אלו בעיקר חובבי הקולנוע הארדקור או כאלו שמסקרים את הפסטיבל כמוני וכמובן אלו שסרטיהם רק עכשיו מוצגים במסגרות השונות.

יומי השביעי בפסטיבל הוא בעיקר יום של ראיונות. בקומפלקס מגורים יוקרתי אני מראיין את שרלבי דין המקסימה, כוכבת סרטו החדש והמבריק של רובן אוסטלנד השבדי ״משולש העצבות״ שעד עכשיו הוא בעיני המועמד המוביל לפרס דקל הזהב. שרלבי, שהחלה לדגמן בגיל 15, מספרת לי על עבודה קשה מגיל צעיר בארצות זרות כמו יפן ועל כך שכיום בגיל 32 היא פחות ופחות מדגמנת. היא נזכרת בכך שכשהחלה לדגמן הייתה בסך הכל ילדה קטנה ומפוחדת כדבריה. ״הדוגמנות חישלה אותי״, היא אומרת ומספרת על חוויות הצילום של הסרט הנהדר שהיא משתתפת בו ועל כך שהבמאי כל הזמן אתגר אותה בשאלות על התפקיד שלה - כדוגמנית צמרת שטחית הדואגת בעיקר לגבי כמות העוקבים אחריה. הראיון יתפרסם באתר לכשיגיע הסרט לארץ ורק אציין כי בסצנת הפתיחה המשעשעת מפגינה שרלבי יכולות משחק מרשימות.

[*]

(רון פוגל והשחקנית שרלבי דין)

אני ממהר למפגש מסקרן עם צמד השחקנים הרומנים ג׳ודית סטייט ומרין גריגורה, כוכבי הסרט הרומני המשובח ״ר.מ.נ״ המשתתף בתחרות הראשית בבימוי של כריסטיאן מונג׳יו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"). הם מספרים על כך שהאתגר הנפשי לצלם סרט על שנאת זרים יוקדת היה לא פחות קשה מהאתגר הפיזי. יהודית מתמקדת בצילום סצנת הסקס שלה עם מרין ובכך שלא היה לה קל להופיע עירומה לחלוטין על המסך ומרין מספר על איך הוא ניסה לגלם דמות שכל הזמן שותקת ונמנעת ממעשים - דמות שהאי עשייה שלה תסכלה אותו כשחקן: ״אבל בסוף כריסטיאן הוציא ממני את המיטב״. הסרט צולם אי שם בכפר הררי ברומניה בזמן החורף והבמאי דרש מהם לא להתעטף בשכבות רבות כי ״המקומיים בדרך כלל רגילים לקור״ והם פשוט קפאו רוב הזמן. אני מחכה לעליית הסרט בארץ כדי לצפות בו שוב. הראיון המלא כאן ב-Seret בקרוב.

אחרי הראיון המקסים, אני לשם שינוי הולך לראות סרט לא במסגרת הראשית וצופה בסרט ״בחזרה לסיאול״ של הבמאי הצרפתי ממוצא קמבודי דאויי צ׳ו. סרט על בחורה קוריאנית שחוזרת מצרפת לסיאול עיר הולדתה ועורכת מסע של חשבון נפש. לא בדיוק כוס התה שלי אבל כל סרט שמראה את סיאול גורם לי מיד להיזכר בביקורי בעיר המיוחדת הזו שנראית כמו מנהטן. הראיון השלישי שלי להיום מתקיים במדשאה של מלון גרנד היפהפה ואני מראיין את זהרה אמיר אברהימי האיראנית, כוכבת הסרט ״עכביש קדוש״ של הבמאי השבדי ממוצא איראני עלי עבאסי (אותו ראיינתי לפני ארבע שנים בקאן על סרטו ״גבול״). זהרה, שברחה מאיראן בצעירותה וכיום חיה בפריז, מספרת על מצב הנשים באיראן על כך שהשלטונות שם סירבו לתת לצלם בעיר הקדושה משהד (בסוף הסרט צולם בירדן) ועל איך היא הפכה בסרט ממלהקת לכוכבת הראשית. זהרה מקסימה באופן לא שגרתי כשהיא שומעת שאני מישראל היא מאוד מתעניינת במצב הפוליטי בארץ. גם הראיון איתה יתפרסם באתר.

[*]

(רון פוגל והשחקנית זהרה אמיר אברהימי)

זה הזמן לשני הסרטים של הערב בקאן. הראשון הוא בכורה סופר מצופה לסרטו החדש של המאסטר הקוריאני פארק צ׳אן ווק ("שבעה צעדים", "המשרתת") - ״החלטה לעזוב״. הסרט מספר על שוטר הסובל מבעיות שינה ומנישואים חסרי מין שמתאהב נואשות באחות רחמנייה החשודה ברצח בעלה. ווק הוא מאסטר אמיתי של קולנוע וכרגיל הצילום מרהיב והעלילה מתעתעת בצופה וגם הנופים אדירים במעין ניאו-נואר קוריאני, אלא שאני מעט התאכזבתי. לדעתי זהו סרט מאופק מדי של הבמאי שנהג להכאיב לצופיו ואף להשתולל על המסך, בעיקר בתחילת דרכו. רוב המבקרים כאן בקאן אהבו את הסרט. אני נותרתי מעט מסויג.

הסרט השני הוא סרטו החדש של אשף האימה והביזאר הקנדי דיוויד קרוננברג - ״פשעי העתיד״ - שעוסק בחברה עתידנית שבה הגוף האנושי מצמיח גידולים ואמני מיצג הופכים את הניתוחים בגוף לסקס החדש. ויגו מורטנסן (שכבר כיכב בסרטו של קרוננברג "סימנים של כבוד"),בתפקיד שהזכיר לי את רוטגר האוור הנפלא ב״בלייד ראנר״, מגלם את סול צנטר, אמן מיצג שמופיע עם זוגתו קפריס (ליה סיידו המעצבנת) וגם קריסטין סטיוארט מופיעה ואפילו ליהי קורנובסקי שלנו ("לאבד את אליס") מבליחה בסצנה של חמש דקות. הסרט, שמתיימר להגיד דברים מתוחכמים על העיסוק האובססיבי שלנו בגוף, הוא נפיחה קולנועית איומה שלא הייתי מבזבז עליה דקה מיותרת.

ביום השמיני לפסטיבל אני ממהר לסרט האיטלקי הנוגה והמשובח ״נוסטלגיה״ של הבמאי מריו מרטונה על יליד נאפולי שחוזר משנים של גלות מרצון במצרים ומחפש לסגור מעגלים, דבר שיביא לתוצאות טראגיות עבורו. בתפקיד הראשי פיירפרנצ׳סקו פאבינו המצוין, הזכור מהסרט של מרקו בלוקיו ״הבוגד״. אני מאוד חיבבתי את הסרט הצנוע הזה שמלא בצילומים נהדרים של נאפולי וכולל את הסצנה היפה עד כה שראיתי בפסטיבל כשהגיבור רוחץ בגיגית מים גדולה את אמו הקשישה וחסרת הכוחות.

אני מחליף לטוקסידו והולך לצפות בהקרנת הבכורה בפסטיבל של סרטם החדש של האחים הבלגים דארדן, מלכי קאן, ״טורי ולוקיטה״ - על שני צעירים אפריקאים מהגרים לא חוקיים שנאבקים לשרוד בבלגיה. סרט מרגש שלא מפסיק להלום בצופים. האחים מוכיחים כי עדיין המחאה החברתית בוערת בהם וחוזרים ביצירה ששורטת את הצופה ומזכירה יצירות מוקדמות שלהם כמו "הילד" או "רוזטה". הקהל באולם 'לומייר' לא רוצה לתת לאחים ללכת בסיום ההקרנה והשחקנית הראשית מבונדו ג׳ואלי בוכה מההתרגשות. איזה סרט מרגש. בערב אני פוגש את ידידי ריקרדו, מנהל פסטיבל הקולנוע הקוריאני של פירנצה, ושנינו מתראיינים לטלוויזיה הקוריאנית שמסתקרנת מהעובדה שלא קוריאנים עוסקים בתעשיית הסרטים המשובחת הזו. מבול יורד לפתע על קאן וזה הזמן לפרוש ללילה.

לכל הכתבות מפסטיבל קאן >> לחצו כאן