המציאות בפולין שונה לחלוטין מלפני 6 שנים, הימין הקיצוני הולך ומתחזק

מחזור חייו של אמן אינו קל או קבוע, אך עדיין - הבכורה האמריקאית לבמאים זרים אינה דבר של מה שבכך, אלא נקודת מפנה, אליה לא מגיעים ישירות. בעבור הבמאית הפולניה אגניישקה שמוצ'ינסקה המסע היה טיפה פחות דרמטי - מאז סרטה הראשון "הפיתיון" ("The Lure") - מחזמר אימתי אודות צמד בנות ים מוזיקאיות שזכה לתשומת לב רבה בפסטיבל סאנדנס ב-2016 והפך ללהיט בינלאומי בקרב קהל סרטי האמנות - ועד לבכורת הבימוי ההוליוודית שלה, "התאומות השותקות" שהוצגה ב "Un Certain Regard" בפסטיבל קאן בשנה שעברה, עברו 7 שנים בלבד.

רגע לפני כיתת האמן שלה כאורחת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים, ישבנו לשיחה קצרה עם שמוצ'ינסקה (או "אגה", כפי שהיא מבקשת מהפוגשים בה לכנות אותה, בכדי לא לשבור שיניים) על הליך ה"קבלה" המזורז להוליווד, הלקחים שהפיקה מלעבוד בשני צידי האוקיינוס ומי הבמאים שהולכים איתה בליבה מראשית דרכה המקצועית.

אנחנו בפסטיבל סרטי סטודנטים ואת עצמך בוגרת בית ספר לקולנוע. יש לך זכרונות טובים מהתקופה שלך כסטודנטית? אלו חוויות לקחת איתך הלאה?

"אני זוכרת כשניגשתי למבחני הקבלה - פחדתי, לא ידעתי אם זה הכיוון שאני רוצה. בדיעבד, טעיתי; התקופה הזו הייתה מהותית עבורי, היא עיצבה אותי. בסוף הלימודים, כשניגשתי לעבוד על הפרויקט שלי, שמתי לב שמרבית התוצרים של הסטודנטים בבית הספר תואמים את הטעם של הבמאים שלימדו אותם. אז הבנתי שאני מוכרחה לפתח את טביעת האצבע שלי. הצד השני והמסובך של ההבנה הזו הייתה העבודה על 'הפיתיון', שלקחה 6 שנים. אבל אני חושבת שזה מוכיח שבתי ספר לקולנוע צריכים לתת אפשרויות רבות יותר לתלמידים לשתף פעולה, באופן שייתן לכל אחד את האפשרות להתפתח בתפקיד שמתאים לו. כמו שבתיאטרון הבמאי לא מתעסק בכתיבת המחזה, כך העבודה הקולנועית צריכה לתת לכל אחד את הזמן לפתח את החזון האישי שלו".

(אגניישקה שמוצ'ינסקה, צילום: הרן שני)

נדמה שכל הסרטים שלך עוסקים בתמות דומות - בדידות, זרות, תפקידים מגדריים (במיוחד נשיים) בחברה וכו'... את ניגשת לפרויקטים עם הקונספטים הללו בראש?

"לא, אני אף פעם לא מתחילה מקונספט. אני לא חושבת שזה דבר רע כשלעצמו, אבל עבורי מה שמשנה הוא הדמויות או הסיפור. זה מה שמניע את הסרטים שלי, זה מה שקובע". בהקשר דומה – קשה להגדיר את "הפיתיון" כקונספט יחיד; זה לא בדיוק מחזמר פר-אקסלנס, זה גם לא נטו אימה או אגדת עם עתיקה. האם הערבוב הז'אנרי החל עוד בשלבי הפרה-פרודקשן או האם היה כיוון אחר?

"האמת היא ש'הפיתיון' החל כדרמה פסיכולוגית אודות שתי בנות שגדלות במועדון לילה בהתבסס על הסיפור האישי שלי - גדלתי במועדון, אמי הייתה המנהלת, כך שראיתי מקרוב את חיי הלילה הסליזיים – ועל בסיס סיפורו של שותפי לכתיבת התסריט (רוברט בולסטו – ד"ע) אודות חבריו, שנהגו לבקר תכופות את מועדוני הלילה של ורשה בשנות ה-80. דווקא התסריטאי היה זה שהחליט לשנות את דמויותיהן של שתי הגיבורות לבנות ים, ואני - מתוך הרצון שלי לא להפוך את הסרט נטו לאוטוביוגרפי – הרגשתי יותר הרבה הזדהות עם החלטה שכזו.

אחרי כמעט שנתיים של עבודה, העובדה שבנות ים הן חצי אנושיות-חצי מפלצתיות ושכוחן בקולן, הדמויות 'כפו' עלינו היברדיות של ז'אנרים. הקאץ' היה לא רק בכך שאני לא חובבת סרטי אימה ו/או מחזות זמר, אלא שאין ממש את התשתית בפולין לעבוד על סרטי ז'אנר כאלו אלא רק על דרמות – מה שהקשה על הגישה שלנו לפרויקט. אבל בגלל ההזדהות הגדולה שלי עם הדמויות, והעבודה המשותפת עם כל צדדי ההפקה מצילום ועד עיצוב תפאורה – הפרוייקט רק המשיך להתקדם. בשורה התחתונה, הדמויות או הסיפור הן מה שחשוב".

"התאומות השקטות" הייתה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלך – איך הליך העבודה עליה היה שונה מההפקות הקודמות שלך, אם בכלל?

"זה היה שונה לחלוטין. קודם כל, זו הייתה קו-פרודוקציה: התסריטאית האמריקאית (אנדריאה סיגל – ד"ע), שראתה את 'הפיתיון', פנתה אליי בהצעה לביים; הסיפור עצמו על האחיות גיבונס (צמד תאומות שחורות-בריטיות ששמרו על שבועת שתיקה עם העולם סביבן ושוחחו רק בינן לבין עצמן) עליו מבוסס הסרט הוא בריטי. במילים אחרות, התחלנו במסע של גיוס מימון בינלאומי – מפולין לבריטניה לצרפת – שהיה שונה מכל מה שהכרתי עד כה בשיטה המקומית.

שלא לדבר על ההגעה לשיטת ההפקה ההוליוודית, שמתרכזת בעיקר על לגשת לחברות ההפקה הגדולות, לייחצ"ן להם את הסחורה שלך וכשהפרוייקט יוצא לדרך, אתה נאלץ לשלוח בשלב מסוים כל שבוע את הקאט הכי עדכני שלך – רק כדי לקבל בחזרה 6 עמודי הערות מחברת ההפקה. זה אחר וזה קשה וזה יכול להשפיע לחלוטין על הקצב של הסרט, הרגישות הספציפית שלו. למזלי הייתה לי מפיקה בפועל לוחמנית ו- Focus Features (תת-חטיבה של יוניברסל להפקות "אמנותיות" יותר) הצטרפו בשלבים המאוחרים של ההפקה. הם מקדשים ויז'ן אישי אז הם גם נתנו לי יד חופשיה יותר וגם זכיתי לשמור על המפיקים הפולנים שלי מבית שיעזרו לי בתהליך. אה, שלא לדבר על הכסף שהלך בגלל הקורונה, כשנאלצנו להעביר את כל ההפקה מבריטניה לפולין. אז כן, היה מעניין" (צוחקת).

קשה להתעלם ממה שקורה כעת בישראל עם השינויים במערכת המשפט שמקדמת ממשלת ישראל והאפקט הדומה שהיה לשינויים שכאלו בפולין. את מרגישה שפולין היא עדיין מקום בטוח ליצירה חופשית? יש שינוי בצורה שאת מנהלת את חיי היום-יום שלך בעקבות זאת?

"תראה, אין ספק שהמציאות בפולין שונה לחלוטין ממה שהיה לפני 6 שנים לפני השינויים החוקתיים, אבל אני מרגישה שאני חייבת להיות אופטימית בקטע הזה. אני מקווה שזה ישתנה בקרוב. בסופו של דבר זה עניין ממשלתי, מה שאומר שאני לא פוחדת מדי מזה – אני ממשיכה כרגיל. אבל מי יודע מה יילד יום? כרגע בפולין יש ייצוג הולך וגובר למפלגות הימין הקיצוני, אז אני בעיקר מקווה מאוד שהן לא ינצחו בבחירות הבאות, כי אם כן – ההשפעה של כך על ההתקדמות שלנו כמדינה תהיה רעה ביותר".

מהם הסרטים האהובים עליך שנמצאים אצלך תמיד "בקרבת מקום" כשאת עובדת על פרויקט חדש? יש לך במאים אהובים שאת נוטה לחזור להם להשראה?

"זה נורא משתנה – אני זוכרת שכשעבדתי על 'הפיתיון', אז ראיתי הרבה יותר סרטים של בוב פוסי ('קברט', 'כל הג'אז הזה') כדי להבין את האיזון בין אקסצנטריות לפן המוזיקלי; עכשיו, כשאני עובדת על פרויקט חדש, מי שיושב לי הכי בראש הוא אנטוניוני – בייחוד 'המדבר האדום', אז זה תלוי זמנים. אבל כרגע אנטוניוני, טרקובסקי – שאני רואה אותו תמיד כהשראה וטרנטינו הם הכי אהובים עליי".

סרטה של אגניישקה שמוצ'ינסקה "התאומות האילמות" יוקרן במסגרת פסטיבל הסטודנטים ב-29.6 ב- 16:30, ולאחריו תיערך שיחה עם הבמאית; "הפיתיון יוקרן ב-1.7 בשעה 13:00. לתוכניה המלאה ולהזמנת כרטיסים: לחצו כאן