סקירות פסטיבל ירושלים: טעם התפוחים אדום, ורה, באנל ואדמה ועוד

טעם התפוחים אדום

לפני כמעט כעשור קצר שבחים בפסטיבל סרט קצר של הבמאי איהאב טרבייה, ועכשיו חוזר טרבייה לירושלים עם סרט באורך מלא. התוצאה היא פרי בשל ואדום, כבד ועמוק טעם, רציני ועגול. בשקט מחושב, לאט, מתוך הרהור ומבט יציב וחד, בבגרות צורנית ונוסח ואיפוק קלאסיים, משרטט טרבייה הדרוזי פרשת דמים שמפעפעת בתוך הקהילה הדרוזית בצפון רמת הגולן, מקץ חמש או שש שנות קרע ובלבול שניחתו עליה עם התקדמות המלחמה בסוריה.

כמו במחזותיו של סטרינדברג, משלמים ילדים ונשים על הכרעות קהילתיות ואישיות אכזריות של אבותיהם בכפר, אבל עכשיו מגיחים מכיוון הגבול אויבים עתיקים כדי לשלם גם לגברים על מעשי הדמים שלהם מלפני עשרות שנים, כשהקהילה ונאמנויותיה נקרעו בין ישראל לבין סוריה. אי אפשר, בוודאי לא בצפייה בודדה, להבין את כל המטען התרבותי-רוחני והסימבולי הדרוזי שמקבל ביטוי עמוק בסרט, אבל טרבייה מצליח להפוך תופעות כמו הגלגול של נשמות עתיקות ומתענות בגופם ופיהם של ילדים שקטים, לריאליזם מהימן.

הנוכחות האנושית החמה והרכה של גיבור הסרט קאמל, שמגלם מכרם חורי, מסייעת לצלוח את הפרשה הזאת. קאמל הוא שייח שעליו לקבל החלטות קשות לנוכח הצורך לפשר בין הנאמנות הלא נמנעת לישראל לבין הנאמנות הלא נמנעת לאסד כדי להגן על הקהילה, אבל אמונו במשטר אסד ובצדקת דרכה של הקהילה שסומכת ידה על אסד, מתפורר לנוכח הזוועות שמחולל משטרו. בן משפחה שלא ראה מאז שנת 67 מופיע על פתחו ומבקש הצלה, והדבר מערער את כל שאר הנאמנויות והמוסכמות שהסוו צרכים ודחפים הישרדותיים, שיש עתה לפקפק בהם כליל. מומלץ מאוד.

מאדים אקספרס

ל"מאדים אקספרס" של הבמאי הצרפתי ז'רמי פראן נכנסתי עם סקפטיות מסוימת, והופתעתי מאוד. על אף שזהו מותחן מדע בדיוני מצויר ומסוגנן, הוא מלא בנשמה והוא יצירה הגותית לשמה, לא גדול כמו "ואלס עם באשיר", אבל בהחלט משמש למסע לחקירה והתוודעות עצמית ממשית. אולי הפריעו לי רק שלוש סצינות אלימות מדי, אחת מהן בפתח הסרט - היה אפשר לוותר עליהן.

היצירה, שהיא בין היתר נגזרת של "בלייד ראנר", עוסקת במסע הבלשי של חוקרת פרטית אנושית, אלין, ורובוט בשם קרלוס, שהוא מערכת גיבוי לאורגניזם של אדם בשם זה, שמת חמש שנים קודם לכן. השניים נשכרים כדי לפענח פרשת רצח והשתלטות תאגידית מרחוק על רובוטים, טכנולוגיה שנחשבה עד כה לבלתי אפשרית. העלילה מתרחשת במאדים, שהאנושות הצליחה להפוך לפלנטה יפה, נעימה ומוריקה. אבל כמו אצלנו מאז ומתמיד, גם השפע, הפיתוח, התרבות והנוי, לא מצליחים למנוע את אותם קונפליקטים ודינמיקות עכורות שהם נחלתה של האנושות. כאן, האגו האנושי וההישלטות של מנגנונים רבים מדי בחברה על ידי רובוטים, וכן הפער המתבקש והמתרחב בין בני אדם בשר ודם לבין מי שעשויים רכיבים אלקטרוניים, גורמים לבלבול, זעם ומאבק טיפוסיים. הסגנון והעלילה הם שנונים, סוחפים ומקוריים, והם מוליכים אל התפתחויות לא צפויות ואל הזדהות אינטימית עמוקה עם שני הגיבורים. בסוף הסרט, שהוא הפתעה גדולה - הפתעה טראגית - מהדהדת שאלה גדולה: האם אני כאדם אינני רובוט ביולוגי לכל דבר ועניין, והאם יש ביכולתי להפוך פחות מותנה ומתובנת ולאפשר לאותו דבר שבי שהוא נשמת חיים אמיתית, לסכל את נטייתי ההרסנית לאפאתיה, סנסציה ולריכוז עצמי מול האחר.

באנל ואדמה

הסרט הראשון של הבמאית הצעירה רמאטה־טולאי סי, שהתארחה בירושלים והיה לסרט הביכורים היחיד שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן השנה, הוא מרשים קולנועית ורחב יריעה ואופקים. הוא עוסק בעולמה של קהילה חקלאית מסורתית בסנגל, שנטועה בתוך מסורות העבר והדורות ועוד לא מכילה רשמים רבים של העולם הגדול בחוץ וזיקות אליו, להוציא אולי ספר הקוראן. בתוך זה מתמקדת סי בפרשת אהבתם של באנל, צעירה אינדבדואליסטית שקוראת בדמי לבה תגר על שלטון הפטריאכיה המקומית, על המסורת ועל הפולחנים והאמונות הקדומים, ושל אדמה, שנועד היה לשמש כראש הכפר, אך מוותר על התפקיד בעבור ההתמסרות לחיי האהבה עם באנל, למרות שלבו נוטה באופן שווה אל עול האחריות החברתית ופולחניה, הגם שהוא מפקפק בהם.

את הכפר פוקד משבר האקלים בכל עוזו, למרות שתושביו אינם מבינים את המקור להתרחשות. הסרט נע חליפות בין ריאליזם לבין כישוף, בין פיכחון לבין מיסטיקה, והוא חוקר בצורה ממושכת את טבע המגע הישיר של הנפש האנושית עם העולם דרך מגע הגוף והחושים עם יסודות העולם, האדמה, המים, בשר הגוף האנושי, החיים, המוות. זהו סרט מופשט מדי, אבל גם מאוד אמיתי וממשי. המשבר שפוקד את הקהילה והדינמיקות שבתוכה, ותגובות הטבע הכבירות להתרחשויות בעולם האנושי, ממחישים בסופו של דבר עקרונות מדוייקים ביותר לגבי חברתנו שלנו, שקרועה בין דתיות קנאית לבין אינדיבידואליזם, ופוסעת באופן זה לתוך קטסטרופה אקלימית.

אמון מוחלט

סרטו התיעודי של ג'יאלינג ז'אנג הוא בעל חשיבות עליונה וסרט שהיה מועיל לו כל אדם יכול היה לצפות בו. ג'יאלינג מתלווה לכמה עיתונאים ועורכי דין הפועלים למען זכויות אזרחיות או הגנה מפני השררה בסין, ואם אלה כלואים, אז אל בני משפחותיהם. אלה מספקים לו מידע מצמרר ומבעית מסוגו ובהיקפו על אודות טיבה של מכונת המעקב והמשטור הסינית, וגרוע מזה, על אודות תכניות ההתפתחות הרשמיות שלה.

בימים אלה, של מאבק בין שוחרי החופש והחברה הפתוחה בישראל לבין מי שמאמינים בשליטה ובצבתות הכוח, או מי שפשוט מחוסרים הכרה ובקיאות לגבי הנורא בטבעו של שלטון עריץ בעידן המודרני, סין צריכה להיות נורת אזהרה נוספת. המדינה הזו מתבררת להיות בסרט, עוד הרבה יותר מכפי שידענו, דיסטופיה קודרת אמיתית, שנשלטת על ידי קליקה מושחתת ופרועה.

זוהי ממשלה שמשכנעת ציבורים גדלים והולכים בהכרחיותן של מאות מיליוני מצלמות מעקב בערים, דיגיטציה מוחלטת של כל רגע ציבורי בחייו של כל אדם, ואפילו בתוך בתיהם של אנשים, איסוף מידע קפדני וניתוח שפה, סיטואציה וביומטריה שלו - וגרוע מזה, תעמולה אפקטיבית ושיווק מסיבי של פרקטיקות לצנזורה עצמית, הלשנה, ותיעוד עצמי, תוך יצירת מדדי מוסר והתנהגות אזרחיים לכל אדם לכל אורך חייו, שעין פקוחה עליהם תמיד.

כמו אצלנו, אנחנו רואים גם בסרט מעריצים נלהבים של המשטר ושל הנשיא שי, שמתנדבים להתפרע ולהכות בשם העם הסיני וההנהגה את מי שמעזים להגיד מילה ביקורתית על אלה או כדי לפעול להגן על ילדים ועל נשים מפגיעות מיניות, וכן הלאה. הסרט הזה הוא קריאת אזעקה להצטרף למאבק נגד שלטון סמכותני ולאומני עולה, במדינה בעלת כושר פיקוח טכנולוגי פוטנציאלי גבוה.

ורה

במהלך הצפייה ב"ורה", סרטם של טיצה קובי האיטלקי וריינר פרימל האוסטרי (האחרון הוא מאורחיו של הפסטיבל השנה, יחד עם כוכבת הסרט ורה ג'מה), שאלתי את עצמי לפעמים אם לא התבלבלתי בשם הבמאי, ונכנסתי לסרטם הטוב ביותר עד כה של האחים דרדן. הסרט האיטלקי, שנטוע כל כולו בהווייתה של רומא, פורש מניפה של סצינות כאילו דוקומנטריות, ריאליסטיות מאוד בה במידה שהן מפתיעות ולעתים אף הזויות, והן מתארות באופן כואב ומצחיק, שתלוי בין בדיון לבין דוקומנטציה, את היום יום של ורה.

ורה חיה בצל דמותו הנערצת של גיבור המערבונים האיטלקיים ג'וליאנו ג'מה, אביה של השחקנית גם במציאות. עיקר עלילתו של הסרט מתמקד בתולדות המפגש בין בתו האמידה של הכוכב לבין בני משפחה מדלתא של רומא. הנהג של ורה פוגע בילד ששובר את ידו, וורה הופכת לחלק מעולמו ומעולמה של משפחתו, שחפצה באהבתה בה במידה שהיא חפצה בכספה.

בסרטיהם של האחים דרדן יש לעתים קרובות חלוקה סימטרית מדי בין אנשים פשוטים ודלים, 'טובים', לבין אנשים בעלי אמצעים, 'רעים'. "ורה" הולך בדרכם במובנים רבים אבל בוחן את הדיכוטומיה הזאת, מתגמש בתוכה ומשחק בה, מתעתע בנו באמצעותה. ורה בעלת "המראה הטראנסי" באה מעולם שבו יופי חיצוני הוא ערך עליון ונוקשה והיא מעריצה יופי והצלחה ורואה בהם תנאי לשמחה, בה במידה שהיא מפקפקת בערכים האלה ומבקשת להתנער מהם. התנועה שלה לעבר הדמויות שהיא פוגשת נובעת בין היתר מבדידות ומחיפוש אחר חוויית שייכות ונאהבות. הסרט כולו הוא יצירה מרגשת ומפתיעה. (רפאל תמנה)

לפרטים מלאים, מועדי הקרנה והזמנת כרטיסים באתר הרשמי של הפסטיבל. לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים 2023 >> לחצו כאן