אנחנו כאנשי קולנוע על המשמר, לא כל כך בקלות יחסלו אותנו

הסרט הקצר "הלקוחה", שמתמודד בקטגוריית הסרטי העצמאי הקצר בפסטיבל סרטי סטודנטים שייפתח מחר (רביעי) בסינמטק תל אביב, דן בעורכת דין לזכויות אדם שמוצאת את עצמה מטפלת בילדה ממזרח ירושלים בשל בעיות בירוקרטיות עם אביה. הסרט אמנם צולם לפני שנתיים, אבל לטענת היוצרת שלו, נעה גוסקוב, הוא מאוד רלוונטי לתקופה של אחרי ה-7 באוקטובר.

"הפוקוס עבר לעזה אבל הדברים שקורים במזרח ירושלים עדין קורים ביתר שאת. אני חושבת שהוא הפך יותר רלוונטי כי בדיוק בשבועות האלה הילדים משלמים את המחיר בכל מקום ואת חוסר האונים מול המערכת שלא ברור מי מנהל אותה ולמה ובאיזה אופן", היא אומרה. השחקנית הראשית אלמה דישי מוסיפה: "אני חושבת שהסרט עובר את מבחן המלחמה הנוכחית כי הוא מעמיד מראה שהיא לא שיפוטית אלא פשוט מציאותית. הוא לא מתנגח ולא מטיח אג'נדה, אלא מעמת אותך עם סיטואציה אינטימית בין שתי נשים, כל אחת בחייה".

באמתחתה של התסריטאית ובמאית נעה גוסקוב (36) לא מעט פרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים. היא הייתה במאית שנייה בסדרות הילדים "פלמ"ח" (לה גם כתבה את התסריט) "סקיי 2" ו"שקשוקה", כתבה תסריטים לסדרת הנוער "נעלמים" ו"אינפיניטי" וכתבה וביימה סרטים קצרים פרי עטה ("שבתון", "לעלות", "חייל לארג'", "התצפיתנית", "איך לשחות").

לעומת גוסקוב האלמונית לקהל הרחב, שמה ופרצופה של השחקנית הראשית של הסרט, אלמה דישי (37) מוכר מאוד מהסדרה "איש חשוב מאוד" שבה כיכבה לצד יהודה לוי ומשלל תפקידים בטלוויזיה ("מתיר עגונות", "כבודו") ובקולנוע ("קריוקי", "המשלחת"). זהו שיתוף הפעולה הראשון של שתיהן, שמכירות קרוב לעשרים שנה עוד מימי התיכון ומאוד שמחו על העבודה יחד על הפרויקט.

(אלמה דישי בסרט "הלקוחה". צילום: מאי עבאדי)

איך היה לעבוד ביחד לאחר היכרות כה ארוכה?

נעה: "אני יודעת כמה אלמה מוכשרת ועקבתי אחרי המסע שלה בשנים האחרונות. זו הייתה הזדמנות מדהימה לעבוד איתה כי יש בה משהו טבעי בטירוף וחסר מאמץ במשחק שלה. היא יכולה להביא את הניתוק והמקצועיות וכשצריך להתפרץ בה רגש היא תדע להביא אותו ברגע כי יש בה את הדואליות הזאת. פניתי אליה ולשמחתי היא הסכימה".

אלמה: "אחד הדברים שאני הכי אוהבת בלעבוד עם נעה זה שהיא יודעת מה היא רוצה ויש לה המון כבוד לשחקנים, כי אחד הפחדים שיש לשחקנים זה שיעשו עליהם מניפולציות. היא לא פוגעת בנו – בלי צעקות, בלי לחץ ובלי מניפולציות וזה נדיר. זו בעיניי גדולה מאוד חזקה שבמאית יודעת מה היא רוצה".

את ההשראה לתסריט קיבלה גוסקוב מחברתה הטובה שהיא עורכת דין לזכויות אדם שמצילה גורלות של אנשים. "יש משהו בנקודת מבט של עורכת דין לזכויות אדם שבאמת מאפשר מבט על סיטואציות נורא אישיות וגם נורא בירוקרטיות – הפער בין הדברים האלה תופס נורא חזק. נקודת המבט היא חיצונית אבל את גם מעורבת ורוצה לעזור", היא מסבירה על הרעיון לדמותה של קרין. בסרט זה ובסרט הקודם שלך 'איך לשחות' יש תמה שחוזרת על עצמה על אם ובת.

"ברמה התסריטאית והרגשית יש בהם משהו מאוד דומה. שתי דמויות שלא מכירות אחת את השנייה ונאלצות לבלות יחד יום והן דמויות של אם ובת. אמא שלי נפטרה לפני 13 שנה ומאז התמה הזאת של אמא והחוסר של אמא זה משהו שמלווה אותי. בסרט הזה הילדה נתקעה יום אחד עם מישהי שאמורה להיות אמא ויש בה משהו כל כך לא אימהי. הקונפליקט בין הרצון לחפש דמות אם לבין מה שיש קצת עומד כעוד שכבה ביצירה הזאת".

הדמות אותה מגלמת דישי היא עורכת דין, תפקיד שעשתה בסדרה "כבודו" בעבר."הבנתי מה נעה רוצה והתחברתי מאוד לעניין של האישה שאין לה ילדים" ,היא מסבירה.

למרות שלך דווקא כן היו – שיחקת בסרט כשהייתה לך ילדה בת שנה.

"נכון אבל תמיד אני צוחקת על עצמי שגם היום כשנלך לחברים שנולד להם תינוק אז בעלי יהיה זה שייגש ויחזיק את התינוק. אני לא אחזיק. אני בת יחידה, לא גדלתי עם תינוקות. עצם זה שיש לי ילדה זה ניצחון ואני מקווה שבקרוב יהיו לי עוד אבל גם כשאני איתה – היחס שלי יותר בוגר כי גדלתי עם מבוגרים".

(הבמאית נעה גוסקוב. צילום: מישה קמינסקי)

דישי נדרשה גם לדבר בערבית בסרט, משימה ממנה נהנתה מאוד, שכן אביה עלה מביירות בגיל צעיר ובסלון המשפחתי היו מדברים הרבה בערבית. "תמיד יצא לי לשחק דמויות שמדברות במבטא ערבי אבל אף פעם לא בערבית. כשנעה אמרה לי ללמוד זה היה מדהים כמה זה היה קל. עד עכשיו זה נשאר בי ורק עשה חשק ללמוד עוד", היא משתפת.

את אמה של אלמה בסרט מגלמת עידית טפרסון עמה היה לה חיבור מיידי. "נעה שאלה אותי מי נראית כמו אמא שלי ואמרתי עידית טפרסון", היא נזכרת. טפרסון היא שחקנית תיאטרון נהדרת שלאחרונה מופיעה לא מעט על מסך הקולנוע עם הסרטים "שבע ברכות" ובקרוב בסרט "עשרה חודשים". "אנשי תיאטרון תמיד מתעצבנים איך בתיאטרון עושים המון חזרות ובקולנוע חזרה אחת על הסט. תמיד אני מספרת על יהודה (לוי) שאחד הדברים הגדולים שלמדתי ממנו זה שהוא נכנס לסט ומאמין לסט. זאת הדירה, זאת החברה שלי, זאת הכלבה שלה, זה הבית. זה לא משנה אם אנחנו ברומניה ויש קירות מקרטון. שחקני מסך יודעים להאמין לסט ובסרט הזה זה קרה: הייתי עורכת הדין הזאת וישבנו במשרד, אפילו שזה היה במשרדים הנטושים של החינוכית", נזכרת אלמה.

שמרת על קשר עם יהודה לוי לאחר תפקיד הפריצה שלך?

"יהודה ואני חברים טובים. אני אוהבת אותו ומוקירה לו. זה היה התפקיד הראשון שלי ותמיד יהיה השער הכי רחב וטוב שאפשר להיכנס בו. זכינו יחד בפרס האקדמיה ולעד ננצור את ההזדמנות הזאת".

דישי מביימת כרגע בתיאטרון יפו את ההצגה "ליל העשרים", פרויקט שמאוד מרגש אותה. לפני המלחמה הייתה אמורה לעשות את הכניסה לתאטרון רפרטוארי ולביים בתיאטרון חיפה מחזה פוליטי אבל המצב דחה זאת. היא מאמינה שגם בימוי לקולנוע ולטלוויזיה יקרה בשלב מסוים: "גדלתי לתוך זה – החיידק טבוע בתוכי ואני מאוד רוצה. אני כותבת עדיין למגירה וזה יקרה בזמנו. אני בהחלט רואה את עצמי יושבת מאחורי מוניטור", היא מתוודה.

יחד עם זאת היא לא רואה עצמה מביימת ומשחקת בו זמנית: "זה לא כל כך קוסם לי. כשאני מביימת אני אוהבת לביים, להיות המבוגר האחראי וכשאני משחקת אני אוהבת להיות הילדה בגן משחקים". בקרוב היא תחזור ללבוש בגדי דתייה בסדרה "ואפילו בהסתורה" שתעלה בתאגיד ונוצרה על ידי יוסי מדמוני יוצר הסדרה "מתיר עגונות" בה שיחקה. "צילמנו אותה לפני שנה ואולי זה יהיה הקאמבק שלי לטלוויזיה. יש לי דמויות עם הרבה זיקה לדת וזה לא כל כך רחוק מהחיים כי בגדול אני כן מאמינה במשהו עוטף. אני אוהבת מסורת, לא שומרת מסורת אבל יש לי חיבור לדת".

(מתוך הסרט "הלקוחה". צילום: מאי עבאדי)

גוסקוב נמצאת כרגע בשלהי כתיבה של סדרה בערבית לתאגיד יחד עם עוד שתי שותפות שהיא מקווה שתצטלם בשנה הבאה: "זו דרמה משפחתית שקורית בתוך החברה הערבית על אישה שחייה מתהפכים עליה יום אחד". כרגע היא לא עובדת על הסרט העלילתי הראשון שלה: "עבדתי המון זמן על משהו שפתאום הפך לא רלוונטי בגלל ה-7 באוקטובר ואני צריכה להחליט אם לחזור לזה", היא משתפת. יד עם זאת כתיבה לתיאטרון כרגע על הפרק: "אני נמצאת עכשיו בחממה למחזאיות בקאמרי ואני מקווה שיצא מזה משהו".

מה אתן חושבת על גורל הקולנוע הישראלי לאור חוק הקולנוע של השר מיקי זוהר?

נעה: "מדכא ברמות במסגרת כל מה שקורה פה וזה עוד נדבך. הדבר שנוגע לי באופן אישי זה הרצון לתגמל את ההקרנות על סמך איזה סרטים יביאו יותר צופים. המחשבה שבכלל אפשר לנבא איזה סרטים יביאו קהל. המכנה המשותף הרבה פעמים מיתרגם למכנה הנמוך ביותר וזה נורא. בתור מי שעבדה על הסט של אחד הסרטים הכי מצליחים שהיו פה בשנים האחרונות 'אפס ביחסי אנוש', שהייתי מנהלת תסריט ועוזרת אישית של טליה לביא, לכולם היה ברור שאנחנו עושים משהו מדהים. אבל לדמיין שהוא יביא חצי מיליון אנשים לקולנוע ועוד בזמן המלחמה? כמות המשקיעים בקולנוע היא מינימלית והקולנוע נשען על המדינה. לא צריך לפגוע בו אני מקווה שגם אם תהיה רפורמה, יצליחו לנווט בתוכה".

אלמה: "אני אדם אופטימי מטבעי ואם אחרי השנה הזאת אני עדיין אופטימית זה לא השלב להפסיק. אני חושבת שזו בין השנים החזקות של תוצר הסרטים הישראליים והמצב גורם לאנשים בכל הגילים להיות מאוד מעורבים. ב'סם שפיגל' הרימו סרטון עם שחקנים מכל התעשייה – אנחנו על המשמר על העניין הזה. יש הרבה נושאים בוערים ולא כל כך בקלות יחסלו אותנו".

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ה-26 יתקיים בסינמטק ת"א וברחבי העיר בין ה-14-20 באוגוסט. לכל הכתבות מהפסטיבל >> לחצו כאן