הוא היה ללהיט מפתיע מתקציב זעום של 3 מיליון דולר, התבסס על סרט קצר של במאי מתחיל בשם דמיאן שאזל ("לה לה לנד"), זכה בשלושה פרסי אוסקר והעניק לג'יי קיי סימונס את התפקיד הטוב בקריירה שלו. חזרנו ל"וויפלאש", שעוסק בנגן ג'אז אובססיבי והמורה האימתני שלו, שיצא היום לפני 10 שנים
סרטים על אנשים שרוצים להיות הכי טובים בתחומם ויעשו הכול כדי להגיע לשם, לא חסרים. מסרטי ספורט כמו "רוקי", וגם ספציפית בתחום המוזיקה כמו "8 מייל". לרשימה הזו הצטרף בשנת 2014, היום בדיוק לפני 10 שנים, "וויפלאש", סרטו של במאי צעיר בשם דמיאן שאזל – שנתיים לפני הצלחת הענק של "לה לה לנד". הרבה מהסרטים האלו מציגים את הגיבור כשאפתן, אפילו מעט אובססיבי ואת המטרה שלו כיעד ששווה להקריב בשבילו כל דבר, אבל "וויפלאש" עשה משהו אחר וייחודי בנוף.
הסרט מספר על אנדרו (מיילס טלר, "אהבה בשחקים: מאווריק"), נגן ג'אז אובססיבי להיות אחד הגדולים ביותר. מי שספק יביא אותו למעמד הזה, ספק יכשיל אותו בכל הזדמנות הוא המנצח הכריזמטי טרנס פלטשר באחד מתפקידיו הגדולים ביותר של ג'יי קיי סימונס ("אוז", טרילוגיית "ספיידרמן"). הסרט מעלה את התהייה אם לעשות כל דבר כדי להצליח זו הדרך הנכונה או שיכולה להזיק שלא לצורך, ובוחר להשאיר את השאלה הזו פתוחה.
פלטשר הוא מנטור קשוח, בלשון המעטה. הוא מעליב את התלמידים שלו, צורח, מקלל וזורק עליהם כיסאות באותה הקלות שבה הוא מורה להם להתחיל או להפסיק לנגן. העינוי הפסיכולוגי שהוא מעביר את הסטודנטים שלו מגיע גם לפסים אישיים. באחת הסצנות הוא מתעניין בהיסטוריה המשפחתית של אנדרו, רק כדי לשלב את המידע שקיבל כנשק בעלבונות האישיים שהוא מטיח בו בזמן שהוא מנגן. החותם של סימונס על החד-פעמיות של הסרט הוא משמעותי, והרגעים המשמעותיים ביותר בסרט מכילים אותו.
אנדרו מתאמן ומתאמן ללא הפסקה, הוא עסוק במוזיקה בכל רגע נתון. האימונים המרובים גורמים לו לפציעה ביד. אחד הרגעים הוויזואליים המרהיבים ביותר בסרט הוא כשאנדרו שם את ידו המדממת בתוך מכל מלא בקרח, ואנחנו רואים איך הדם מהיד שלו צובע לאט לאט את הקרח באדום. לא רק בחדר החזרות אנדרו נע בין הצלחה וכישלון במהירות. כשהוא מציע לניקול (מליסה בנויסט, "גלי, "סופרגירל") לצאת לדייט, תחילה היא אומרת לו באדישות להמשיך ללכת, ומהר מאוד מתוודה שרק העמידה פנים ומסכימה להצעה שלו.
האובססיה והקושי של אנדרו נוכחת בכל רגע בסרט. הוא עובר תאונת דרכים וממשיך כאילו לא קרה כלום כדי להגיע להופעה, ותוקף פיזית את פלטשר כשהוא מוציא אותו מההרכב. בעקבות התקרית אנדרו מסולק מההרכב ומבית הספר למוזיקה שבו הוא לומד, מגלה על ההשפעה הקשה והטראומטית של השיטות של פלטשר על תלמיד עבר, אבל בסוף חוזר לנגן איתו כדי להוכיח את עצמו. כך הסרט לא מביע עמדה חד משמעית אם השיטות של פלטשר הן הרסניות ומסוכנות או מדרבנות להצלחה, כמו שהוא טוען.
האווירה המותחת, הבידוד העצמי כדי להגיע לפסגה ותחושת "על הקצה" באות לידי ביטוי גם בוויזואליה של הסרט. כבר בפריים הראשון אנחנו רואים את אנדרו לבד מתאמן על התופים כשהמצלמה רחוקה ממנו, מה שמדגיש את ההתבודדות שלו בשביל להשיג את מה שהוא רוצה. בנוסף ברגעים המאיימים ביותר של פלטשר, הוא נמצא צמוד אל אנדרו, וגם אל המצלמה ואלינו. החרדה והאימה שהוא מייצר אצל אנדרו ואצל שאר הנגנים מורגשת טוב מאוד אצלנו כצופים, וזה תרם רבות לעוצמת ההשפעה של המורה האימתני על האווירה של הסרט.
מבחינת הצבעים, אף שוט בסרט הוא לא "מאוזן" באופן שנראה טבעי. כמעט בכל שוט יש צבע דומיננטי שצובע את כולו ולא נותן לנו להסתכל על מה שקורה בעין חיצונית וניטרלית, אלא באופן שכבר נישאב פנימה ולא נצליח לצאת. גם העריכה מדויקת בכל רגע ורגע. הסרט נע בין שתי גישות קיצוניות כל הזמן, בין להישאר קרוב ולא לחתוך רגעים אינטנסיביים, לבין לחתוך במהירות מטורפת בהתאם לקצב ההתרחשויות.
יש סיבה שסצנות החזרות הן חלק כל כך מהותי, עוצמתי וזכור. הסרט הוא למעשה הרחבה של סרט קצר בן 17 דקות באותו השם שכתב וביים שאזל ויצא שנה קודם, בו סימונס שיחק גם כן את דמותו של פלטשר. הסרט הקצר מתרחש כולו בחדר החזרות ומופיע בסרט המלא כמעט אחד לאחד ברמת הפריימים הקרובים והדיאלוג, כולל רגע "אתה ממהר או מתעכב" האלמותי וזריקת הכיסא הידועה לשמצה. סימונס כבר צבר בסצנות האלו ניסיון והרגיש בבית, כשבסרט המלא יכול היה להרחיב את דמותו של פלטשר מ"רק מנצח אימתני" לבן אדם שקיים גם מחוץ לחדר החזרות. כשסימונס התארח ב"סאטרדיי נייט לייב" כחלק מקידום הסרט, מונולוג הפתיחה שלו היה פרודיה ישירה, בה הוא מנסה ללא הצלחה לגרום לחברי הקאסט לתופף באופן שהוא רוצה, תוך שימוש בשורות מתוך הסרט.
"וויפלאש" הפך לאייקוני. כאמור מדובר באחד התפקידים הזכורים ביותר של סימונס, עליו הוא גם זכה באוסקר מוצדק מאוד לשחקן המשנה הטוב ביותר. הסרט עצמו זכה גם בקטגוריות העריכה והפסקול, והיה מועמד לפרסי התסריט המעובד והסרט הטוב ביותר. גם בקרב הקהל היה הסרט ללהיט יחסי עם הכנסות של 48 מיליון דולר אל מול תקציב זעום של 3 מיליון דולר בלבד.
לאחר מכן, דמיאן שאזל ביים כאמור את "לה לה לנד", שאמנם עסק גם במוזיקאי ג'אז אובססיבי שרוצה להפוך לאמן גדול בתחומו, אבל באווירה הרבה יותר כיפית וקלילה ופחות אינטנסיבית. הוא זכה עליו בפרס הבמאי הטוב ביותר, לצד 5 פרסי אוסקר נוספים (לא כולל זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר שלא קרתה לאחר הכרזה שגויה על הזוכה של וורן בייטי). סימונס מופיע גם בסרט הזה, אבל בתפקיד הרבה יותר קטן ולא זורק על אף אחד כיסאות. שאזל ביים גם את "האדם הראשון" ואת "בבילון", שלא זכו לאותה ההצלחה כמו סרטיו הראשונים.
מבחינת השחקנים, מיילס טלר המשיך מהסרט הזה ל"ארבעה מופלאים" שהיה כישלון די גדול, המשיך לשחק בסאגת "מפוצלים" וכיכב בסרטים נוספים כמו "הדייט שהביך אותי" "כלבי מלחמה" וכמובן, כיכב בשובר הקופות הענק "אהבה בשחקים: מאווריק" לצד טום קרוז. ג'יי קיי סימונס המשיך את הקריירה הענפה שלו עם מספר סרטים בשנה (לייב אקשן ומדובבים כאחד) עד היום, ואפילו חזר שוב לתפקידו המיתולוגי של ג'יי ג'ונה ג'יימסון בסרט "ספיידרמן – אין דרך הביתה".