הסרטים הטובים של 2024 שלא הופצו בישראל

את היקום (U Are the Universe)

"את היקום" הינו מסע קולנועי נועז שמתחיל בתרחיש אפוקליפטי של סוף העולם, אך מתפתח לאחת החוויות הרגשיות והמלנכוליות ביותר שנראו השנה. בסרטו העלילתי הראשון, פבלו אוסטריקוב לוקח השראה מסרטי חלל כמו "כוח משיכה" ו"2001: אודיסיאה בחלל" כדי לבנות סיפור שמוכיח בצורה יפהפייה את כוחה האינסופי של האהבה. הסרט עוקב אחר אנדריי מלניק, נהג משאית חלל אוקראיני שנותר לבדו אחרי שכדור הארץ הושמד, עד שהוא מקבל שיחה מפתיעה מקתרין, אישה צרפתייה בתחנת חלל רחוקה, ויוצא למסע לאחד את לבבותיהם במרחבי הגלקסיה.

אוסטריקוב משלב אפקטים חזותיים מרהיבים עם דרמה רומנטית צנועה, שמרגישה אותנטית ומעוררת השראה. הסרט מטפל ברגעי שגרה בודדים לצד רגעי מתח עוצמתיים, תוך שהוא מעביר את התחושות האוניברסליות של בדידות והצורך האנושי בקשר. הופעתו של וולודימיר קרבצ'וק כאנדריי מרתקת: דמותו מתחילה כסגורה ומרוחקת אך נחשפת לאט לאט עם שכבות של פגיעות ואנושיות. אלקסיה דפיקר בתפקיד קתרין, בקולה בלבד, מצליחה ליצור חיבור עמוק עם הצופים, שמרגישים את עוצמת רגשותיה דרך כל מילה.

למרות שאינו מחדש בז'אנר המדע הבדיוני, "את היקום" מצליח לרגש ולסקרן בעדינות ובכנות שלו. תודות לתסריט המדויק, לבימוי הרגיש ולהופעות השחקנים הממגנטות, הסרט מציב את אוסטריקוב כאחד הבמאים המסקרנים של הזמן האחרון. זהו סרט שמותיר את הצופה מהרהר על משמעות הקשר האנושי ועל התקווה שעדיין קיימת גם במצבים האפלים ביותר.

החיה (The Beast)

סרטו של ברטרן בונלו, "החיה", הינו עיבוד מהמם וייחודי לסיפור הקצר מאת הנרי ג'יימס, "החיה בג'ונגל", המגולל דרמה רומנטית על פני שלוש תקופות שונות: 1910, 2014 ו-2044. עם עלילה המתארת את סיפורם של גבריאל (לאה סדו) ולואי (ג'ורג' מקיי), הסרט עוסק בנושאים כמו בדידות, גורל ונוסטלגיה, תוך ערבוב מפתיע של מותחן, מדע בדיוני ואימה. בונלו משתמש במסגרת הסיפור כבסיס ליצירת חוויה קולנועית מרתקת ומעוררת מחשבה, החוצה ז'אנרים וציפיות.

עלילת הסרט מציבה במרכזה ביקורת נוקבת על הבינה המלאכותית, שבשנת 2044 משתלטת על מקומות העבודה והופכת את האנושות לחסרת תועלת בתפקידי קבלת החלטות. בעולם דיסטופי זה, אנשים בוחרים לעבור תהליך טיהור DNA כדי להיפטר מ"משא רגשי" ולעמוד בדרישות השוק. התוצאה היא עתיד קר, חסר רגש הנשלט ע"י נוסטלגיה. בזכות צילום מרהיב, עיצוב תפאורה ותלבושות שמשחזרים יחדיו תקופות שונות במדויק, ומשחק כובש, "החיה" עומד כסמל להישג קולנועי ייחודי. הסרט משלב חדשנות עם אמירה נוקבת על טבע האנושות, ומציג את בונלו בשיאו כיוצר שהכוח שלו ביכולת לגעת בצופים רגשית ואינטלקטואלית.

השנה החדשה שלא הגיעה מעולם (The New Year That Never Came)

בתקופת שלטון ניקולאה צ'אושסקו ברומניה, החיים היו מלאי פחד, פרנויה ואבסורד. הסרט בוחן את המתח הזה דרך פסיפס של דמויות ומצבים, ומצליח להציג את האופן שבו השלטון השפיע על כל אספקט של החיים האישיים והחברתיים. הבמאי והתסריטאי בוגדן מורסאנו יוצר סיפור שנוגע בלב, עם תשומת לב לפרטים היסטוריים שמעמיקים את תחושת הזמן והמקום, והופך את הסיפור לא רק למיידי אלא גם לאוניברסלי.

הסרט מציג את הדמויות במצבי מתח ומורכבות, ומכניס את הקהל לעולמן הפנימי והחברתי. בין הדמויות: קצין משטר סיקריטי, במאי טלוויזיה, עובד מפעל, שחקנית ועוד, המייצגות מגוון קונפליקטים והחלטות תחת שלטון טוטליטרי. ביצועי השחקנים בסרט מעלים את החומר לרמה גבוהה יותר, במיוחד ניקולטה האנקו בתפקיד פלורינה, שדמותה מתמודדת עם האבסורד של השלטון ועם הוויתור האישי שלה. ההומור המופיע בסיפור מעשיר את הצופים בעומק הפוליטי והחברתי, מבלי להמעיט ברצינות המצב. "השנה החדשה שלא הגיעה מעולם" היא יצירה מסקרנת, המצליחה לשלב בין דרמה פוליטית להומור שחור, ומביאה חוויית צפייה מרתקת.

מתנקשות צעירות: ימים טובים (Baby Assassins: Nice Days)

הסרט השלישי בסדרת "מתנקשות צעירות", "ימים טובים", משלב אקשן אינטנסיבי עם הומור קליל וייחודי, תוך שהוא מציב במרכזו את הדינמיקה בין מהירו (סאורי איזאווה) וצ'יסטו (אקארי טאקאישי), שתי נערות מתבגרות שהן מתנקשות מיומנות. הסרט מציב את הדמויות בתוך אתגרי גיל ההתבגרות, בעודן מנהלות חיים כפולים, המשלבים משימות חיסול מסוכנות עם רצון לנהל שגרה יומיומית. הצמד הזה מצליח לשלב בין דינמיקה רגשית לבין אקשן מרהיב, מה שמספק לצופים צפייה מהנה ורעננה בז'אנר שחוק.

הסיפור החדש בסדרה מתמקד בחופשה של מהירו וצ'יסטו במיאזאקי, יפן, שמסתיימת במהרה כאשר הן מקבלות משימת חיסול חדשה. העלילה מתפתחת כאשר הן נתקלות בפרילנסר אכזרי במיוחד, מה שמוביל לקרב על חייהן. אך מה שמייחד את הסרט הזה הוא לא רק האקשן המרהיב, אלא גם ההתפתחות הרגשית של הדמויות הראשיות. מערכת היחסים בין השתיים, שמתחילה כשותפות בלבד, הופכת לקשר חזק ומשמעותי, שמפנה מקום גם לרגעי שקט, שנותנים לצופים להבין את עוצמת הקשר שביניהן.

ככל שהסרט מתקדם, עשייתו הקולנועית המרתקת וקטעי האקשן המרשימים מעניקים חוויה סוחפת. הבימוי של יוגו סאקאמוטו, יחד עם המצלמה הממוקמת בצורה חכמה, מאפשרים לצופים להרגיש כל אגרוף וכל קפיצה. האקשן הופך לחלק בלתי נפרד מהעלילה, ומעצים את תחושת הסיכון והדרמה. השחקניות הראשיות מציגות משחק יוצא דופן, כשהכימיה ביניהן מצליחה להחיות את הדמויות והקשר ביניהן. "ימים טובים" מציג את כישרונו הייחודי של סאקאמוטו כבמאי ותסריטאי, תוך שהוא מעלה ציפיות גבוהות לעתיד הסדרה וממשיך להותיר את הצופים מרותקים.

הכיתה (Favoriten)

הבמאית האוסטרית רות בקרמן, אשר נבחרה לייצג את מדינתה באוסקר ב–2018, ביימה את סרטה החדש בפרויקט דוקומנטרי ארוך טווח שצולם בין 2020 ל–2023 והוצג בבכורה בפסטיבל ברלין השנה. היצירה מתארת שלוש שנים מחיי כיתה בבית ספר יסודי בווינה ועוסקת בנושאים כמו גזע, קהילה וחינוך. המיקוד של בקרמן בכיתה ובילדים מציע דיוקן מרהיב של מיקרוקוסמוס אירופי עכשווי. בעזרת עריכה חכמה, מצליחה הבמאית לאזן בין העיסוק בנושאים מורכבים לרגעים אותנטיים של הילדים - משחקים בהפסקה, מתווכחים או לומדים יחד עם המחנכת.

למרות אורכו של הסרט, אשר נמשך כשעתיים, סיומו המרגש הופך את הצפייה בו למשתלמת. "הכיתה" הוא יותר ממחקר על חינוך, הוא מכתב אהבה למורים ולעבודתם הקשה ויוצאת הדופן. בקרמן מצליחה להציג בצורה אותנטית את הנס הגדול שנקרא מערכת החינוך, אותו לעיתים אנו לוקחים כמובן מאליו כאשר אנו שולחים את ילדינו לבית הספר וממשיכים בדרכנו. "הכיתה" הינה יצירה מרגשת ויפהפייה, המשאירה רושם עז ומציגה את הכוחות המניעים את החינוך עם תחושת כבוד וערך.