לכבוד עם הזרם: 5 סרטים אילמים מודרניים ששווה להכיר

זמנים מודרניים (1936)

הסרט המדבר שלט בעולם הקולנוע ביד רמה קרוב לעשור כשצ'ארלי צ'פלין הוציא לאקרנים את יצירת המופת האילמת שלו, "זמנים מודרניים" ("Modern Times"), ב-1936. צ'פלין, אולי ה-כוכב של הקולנוע האילם, היה ידוע באמונתו בכוחו הוויזואלי והבין-לאומי של הסרט האילם (בדיוק הסיבה מדוע כל כך הרבה אומות שונות דאז אימצו לחיקן את צ'פלין, כאילו היה שלהן) ולכן החליט להותיר אילם את סרטו "אורות הכרך" – שיצא ב-1931, מספר שנים אחרי הופעת הסרט המדבר בזירה.

כשהחל לפתח את הקונספט לסרטו הבא, "זמנים מודרניים" – סאטירה חריפה על העולם התעשייתי והמנוכר, בלב שנות "השפל הגדול" באמריקה – החליט צ'פלין לשלב בין שתי הטכנולוגיות: המכונות ומנהלי תאגיד הענק מדברים ורועשים ואילו ה"נווד" – דמותו האייקונית של הקולנוען הבריטי (שזו הייתה הופעתה הקולנועית האחרונה) – וסביבתו נותרים אילמים לחלוטין. בחירתו הנועזת של צ'פלין השתלמה, ו"זמנים מודרניים" נותר מאז ועד היום אחד הסרטים הטובים והאהובים ביותר אי פעם, כשתמונתו של צ'פלין נשאב לתוך גלגלי המכונה לעד תישאר רלוונטית בעולם קפיטליסטי ומנוכר.

פלייטיים (1967)

עוד אדם שידע להבין את כוחו של הסאונד (או היעדרו) הוא הקולנוען הצרפתי ז'אק טאטי, שביצירותיו כדמות האילמת והאנכרוניסטית של מר הולו – "חופשתו של מר הולו" (1953), "זה הדוד שלי" (1958) ו"פלייטיים" (1967) – הציג שלל התרחשויות מקריות על רקע צרפת הסואנת והתעשייתית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. דיאלוגים ורחשים עירוניים נותרים ברקע אצל טאטי, כשמרבית מסרטיו נטולים דיאלוג מרכזי.

בעצמו חסיד של צ'פלין, טאטי מימן לא מעט מפרויקטים שאפתניים אלו מכספו שלו, כולל "פלייטיים" ("Playtime"), שמציב את הולו כדמות משנית (טאטי נמנע מלמקם אותו במרכז הסרט, שכן הפך אמביוולנטי לגבי גילום הדמות) בלב שלל התרחשויות בפריז ההיפר-מודרנית ועתידנית. הצילום המרוחק של הבמאי, סט הענק שבנה במשך מספר שנים וההתמקדות על שלל צלילים וצפצופים טכנולוגיים נותנים ל"פלייטיים" תחושה כמעט מהפנטת, שמוצאת אותנו אבודים – בדיוק כמו מר הולו – בעולם תעשייתי ששכח את האנושיות מזמן.

הקהל והמבקרים התפעלו פחות מיצירתו של טאטי בזמן אמת, והסרט נחל מפלה כלכלית קשה, כשלא הצליח להחזיר לבמאי את הון העתק שהשקיע בו. במרוצת השנים מבקרי הקולנוע הכו על חטא והכתירו את "פלייטיים" לא רק ליצירתו הנועזת והטובה ביותר של טאטי אלא גם לאחד מהסרטים הטובים אי פעם – כשהגיע למקום ה-23 ברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר של "Sight & Sound" (ולמקום הרביעי בבחירות הבמאים) לפני כ-3 שנים.

סרט אילם (1976)

ומאחד ה"אוטרים" הגדולים של הקולנוע לאחד מהסאטיריקנים החדים ביותר של המדיום: אחרי שיצר פרודיות בלתי נשכחות לז'אנר המערבון עם "אוכפים לוהטים" ולאימה הקלאסית עם "פרנקנשטיין הצעיר" (שניהם מ-1974), פנה הבמאי והקומיקאי מל ברוקס להיסטוריה הראשונית של עולם הקולנוע עם "סרט אילם" ("Silent Movie") מ-1976. "למה לעשות סרט אילם ב-1975, אתה שואל?", סיפר ברוקס בריאיון כשעבד בקדחתנות על הפקת הסרט, "כי אנחנו יכולים לנצל את כל ההתפתחויות הטכנולוגיות שקרו מאז 1925. קרה הרבה מאז. יש לנו מכונות שתייה של קוקה קולה עכשיו!".

אכן, "סרט אילם" בוחר לא "לטרגט" את ימיה האילמים של הוליווד ספציפית אלא את החמדנות והשמרנות של תעשיית הסרטים הגדולה בעולם, כשסרטו של ברוקס עוקב אחר מל פאן (ברוקס), במאי עבר שאיבד מתהילתו, שמעוניין ליצור סרט אילם לחלוטין בשנות ה-70, רק כדי להיזרק מכל המדרגות בכל אולפן אפשרי. עם אנסמבל עצום (פול ניומן, ברט ריינולדס, מרטי פלדמן, לייזה מינלי, ג'יימס קאן, הפנטומימאי מרסל מרסו ואשתו של ברוקס, אן בנקרופט, הם רק חלק מהשמות שמככבים כאן), "סרט אילם" אכן אילם רובו ככולו, עם כתוביות אמצע כמיטב המסורת ומוזיקת רקע שנובעת מההתרחשויות בסרט; כך, מנגינת "פוקס המאה ה-20" מופיעה כל פעם ששלט חוצות עם סמל החברה מופיע וסצנה שמתחילה בשמי ניו-יורק מלווה בנגינת הנעימה "סן פרנסיסקו", עד שלפתע מבינה התזמורת את הטעות, עוצרת ומתקנת.

הארטיסט (2011)

אולי הסרט האילם המודרני הנודע ביותר, יצירה זו של הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס (שביקר בארץ רק לפני מספר שבועות, לרגל עליית סרטו "סחורה יקרה מכל" לאקרנים וראיון עמו פורסם באתר) סחפה את טקסי הפרסים של 2011, כשהרוויחה לשחקן הראשי – ז'אן דוז'רדן – את פרס השחקן בפסטיבל קאן, גרפה 3 מתוך 6 מועמדויות ב"גלובוס הזהב" וגולת הכותרת – 5 זכיות מתוך 10 מועמדויות בטקס פרסי האוסקר, כולל פרס הבימוי, השחקן (שהפך את דוז'רדן לשחקן הצרפתי הראשון שזכה בקטגוריה) והסרט הטוב ביותר - הסרט האילם הראשון שזכה בפרס מאז "כנפיים" (1927), הזוכה הגדול של טקס האוסקר הראשון אי פעם.

כפרויקט תשוקה של הבמאי (שהאמין בכוח של התמונה להוביל את הסיפור, ללא תלות בהכרח בסאונד), הזנוויציוס חלם להפיק את "הארטיסט" שנים אך חשש שמחווה אוהבת שכזו לקולנוע האילם לא תתקבל בברכה אלא כפרודיה ותו לא. אחרי מחקר מעמיק על הוליווד של שנות ה-20, החל הזנוויציוס בהפקת הפרויקט, שמספר את סיפור "עלייתו ונפילתו" של הכוכב ההוליוודי הפיקטיבי ג'ורג' וולנטיין (דוז'רדן) – תואם דאגלס פיירבנקס/ רודולף ולנטינו – במקביל לעליית הסרט המדבר וכוכבת צעירה ומבטיחה בשם פפי מילר (ברניס ביז'ו, אשתו של הזנוויציוס) לגדולה. במרחק 15 שנים - עם תפקיד משנה גונב-הצגה של ג'ון גודמן כמנהל האולפן והופעה כובשת של הכלב אוגי ז"ל – "הארטיסט" הוא עדיין הרבה יותר מסתם קוריוז, אלא מכתב אהבה של ממש לקולנוע.

חלום של רובוט (2023)

היצירה החדשה ביותר ברשימה, "חלום של רובוט" ("Robot Dreams") אולי נראית חביבה ולא מזיקה כלפי חוץ אך טומנת בחובה אלמנטים מלנכוליים וטרגיים הרבה יותר משנדמה. סרט אנימציה אילם זה של הבמאי הספרדי פבלו ברגר (שהחל את דרכו בפסטיבל קאן לפני כשנתיים וגרף פרסים רבים בדרך למועמדות לאוסקר) עוקב אחר כלב בודד בניו-יורק של שנות ה-80, שמחליט לרכוש חבר רובוט אחרי שהוא מבחין בפרסומת לכך בטלוויזיה.

הכלב והרובוט מבלים את כל זמנם יחדיו עד שאירוע מצער (אותו לא נחשוף כאן) מפריד לפתע בין השניים; מכאן והלאה, הכלב עושה ככל שביכולתו להשיב אליו את חברו האהוב. מעשייה נאיבית על כוחה של החברות בעידן מנוכר והטרגיות של החיים עצמם. קשה להישאר אדיש (ובטח שלא להשתעמם) ללבביות של "חלום של רובוט", שהולכת עם הצופה הרבה אחרי הצפייה, כולל הסיום המר-מתוק.