ממש לא לילדים: 5 סרטי אנימציה שעוסקים בנושאים קשים

(1975) Coonskin

מי שבקיא בכינויי גנאי גזעניים אמריקאים יכול לזהות כבר בשם הסרט את העיסוק בנושא כואב וכמובן את התרעומת שהתעוררה בעקבותיו. ראלף באקשי ("פריץ החתול"), אולי ממייסדי הסאטירה המונפשת למבוגרים באמריקה ואדם שלא היה זר לשערוריות וצנזורה במהלך מעל 50 שנות פעילותו, ביקש בסרט זה – שילוב בין לייב-אקשן לאנימציה – לחזור לסטריאוטיפים הכי גזעניים ("אוהל הדוד תום", "שירת הדרום" וכו') שהתרבות האמריקאית והוליווד בפרט יצרו וטיפחו לגבי הקהילה השחורה, ולחשוף אותם במערומיהם.

"Coonskin" ("Coon" בעצמה היא מילת גנאי גזענית לאדם שחור) נע בין עלילה סטייל ז'אנר ה"בלקספלויטיישן" הפופולרי באותם ימים, שעסק בחיי הפשע, העוני והזנות של הקהילות השחורות בערים האמריקאיות, על שלושה אחים שחורים (מדובבים על ידי כוכבי הז'אנר, כולל זמר ה"Soul" בארי ווייט) שמטפסים בראש צמרת הפשע המאורגן בהארלם, לבין שלל סטריאוטיפים גזעניים (לא רק על הקהילה השחורה) שנקרים בדרכם ונופלים קורבן אחד אחרי השני ל"מיס אמריקה" – אישה ענקית, עירומה, בלונדינית ושופעת ש"הורגת" כל דבר שאינו לבן וטהור.

הגישה הסאטירית והבוטה כלפי ההיסטוריה האפלה של ארה"ב, שבוודאי לא הייתה מתקבלת בחיבוק גדול באמריקה העכשווית, זכתה כבר אז לקיתונות של בוז משני צדי המפה הפוליטית: אלו שראו בה "פרופגנדה שמאלנית" ואלו שראו בה, ללא התבוננות בממד הציני שלה, יצירה "גזענית" של ממש. השנים, כמו תמיד, העניקו ליצירה הזו טיפה מהכבוד שלא זכתה לו בזמן אמת, ואף באקשי עצמו – ממבקריה הגדולים ביותר של יצירתו – קרא ל"Coonskin" "סרטו הטוב ביותר".

כשהרוח נושבת (1986)

שנות ה-80 מסמנות, בין היתר, את שיאה של החרדה מהמלחמה הקרה ועוד יותר, את הפחד הקיומי ממלחמה גרעינית, שנראתה מציאותית מתמיד. כך, הגיעו בזה אחר זה לאקרנים באותו העשור שלל סרטים שתיארו עולם שמתמודד עם זוועות הפצצה האטומית, וביניהם "הסינדרום הסיני" (1979), "Testament" (1983), "חוטים" ו-"The Day After" (שניהם מ-1984). יצירה שלקחה את דימויי השואה הגרעינית לקיצון היא דווקא סרטו המונפש של ג'ימי מוראקמי "כשהרוח הנושבת" ("When the Wind Blows") מ-1986, על בסיס הרומן הגרפי באותו השם של ריימונד בריגס ("איש השלג"). סרטו של מוראקמי עוסק בניסיונותיו של זוג בריטי מבוגר (בקולותיהם של אושיות המשחק הבריטיות ג'ון מילס ופגי אשקרופט) לשרוד כנגד כל הסיכויים מלחמה גרעינית שפצחה לפתע ואת השלכותיה – אקלים חמור, נשורת גרעינית וכו'. "כשהרוח נושבת", המשלב בין אנימציה קלאסית לסטופ-מושן, לא חוסך מהצופה את העינוי הפיזי והנפשי ששני גיבוריו – איכרים בעלי חיים פשוטים – עוברים בשל חוסר ההומניות שבבסיס רעיון המלחמה הגרעינית. תוסיפו לכך פסקול שופע בכישרון – דיויד בואי (ששיר הנושא שכתב עבור הסרט היווה השראה ללהיט של רמי פורטיס, "שקיעתה של הזריחה"), רוג'ר ווטרס (בימים יפים יותר), "ג'נסיס" ו"סקוויז" הם רק כמה מהשמות כאן – ותקבלו יצירה רודפת, שמשתמשת באנימציה שלה בשביל לעמת את צופיה עם פרצופה הכעור של המלחמה.

כחול מושלם (1997)

העובדה שיכולתי למלא כאן רשימה שלמה של סרטי אנימציה (אנימה) יפנים שעוסקים בנושאים "כבדים" באופן מושלם – מ"קבר הגחליליות" (שנחשב בעיני רבים לאחד הסרטים העצובים ביותר שנוצרו) ועד "אקירה" – מוכיחה את האהבה האמיתית של האומה הזו למדיום הזה וליכולותיו. בכל זאת, נתמקד כאן בבחירה אחת: "כחול מושלם" ("Perfect Blue"), סרטו של סאטושי קון מ-1997, עוסק במימה קיריגו, כוכבת ג'יי-פופ לשעבר שפורשת מעסקי המוזיקה בדרך להגשמת חלום המשחק. עולמה של מימה מתערער יותר ויותר כאשר במקביל לפעולותיו של מעריץ וסטוקר אובססיבי, שמטריד את מנוחתה, שורת רציחות נוראיות מתרחשות סביבה.

בדומה למרבית עבודותיו של קון (שנפטר ממחלת הסרטן ב-2010, בהיותו בן 46 בלבד), "כחול מושלם" נע סביב הגבול הדק בין מציאות לדימיון ועובד רובו ככולו בפירוק של מושג הזהות – תמות שיחזרו באופן בולט יותר בסרטיו "Millennium Actress" (2001) ו"פפריקה" (2006). בין מעריציו הגדולים ביותר של הסרט הוא הבמאי דארן ארונופסקי, שהתכחש להיותו של סרטו הנודע "ברבור שחור" (אף הוא מותחן פסיכולוגי על זהות ואמנות) רימייק לסרטו של קון, אך הודה באהבתו הגדולה ל"כחול מושלם", שהתבטאה בשחזור שוט אחרי שוט של סצנת האמבטיה בסרטו "רקוויאם לחלום".

פרספוליס (2007)

רומן גרפי נוסף שהפך לקלאסיקת אנימציה, הוא "פרספוליס" יצירתה האוטוביוגרפית של הקומיקסאית/קולנוענית האיראנית-צרפתייה מרג'אן סטראפי (את העיבוד הקולנועי היא יצרה עם וינסנט פארונו), על התבגרותה כנערה באיראן, בת למשפחה ממעמד הביניים, ערב פרוץ המהפכה הדתית במדינה.

עם דיבוב מצד כוכבות ענק צרפתיות, דוגמת קתרין דנב ודניאל דרייה, ובחירה מודעת להעתיק את הרישום בשחור-לבן מהספר גם לקולנוע, סטראפי ופארונו ניסו להעביר את התחושה כי איום שכזה על הדמוקרטיה ועל חירויות הפרט אינו סיפור שקשור רק לאיראן או לעם האיראני, אלא כזה שיכול להתקיים, לדברי השניים, "בכל מקום". "פרספוליס" זכה בפרס חבר השופטים היוקרתי בפסטיבל קאן והועמד בטקס האוסקר של אותה השנה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, אך הפסיד ל"רטטוי".

ואלס עם באשיר (2008)

לא ניתן לחתום כתבה על סרטי אנימציה שעוסקים בנושאים קשים כמו אולי הגדול מכולם, "ואלס עם באשיר" – סרטו של ארי פולמן - שהוגדר בצאתו כ"סרט הדוקו המונפש הראשון בעולם". למרות שאובייקטיבית זה לא נכון, "ואלס עם באשיר" הוא ככל הנראה הסרט הראשון מתת-הז'אנר הנ"ל שהיה לו את האימפקט הגדול ביותר – מפרמיירה בפסטיבל קאן, עד זכייה בגלובוס הזהב, פרס "סזאר" הצרפתי ומועמדות בפרסי האוסקר (הסרט הפסיד ל"פרידות" היפני באופן מפתיע).

אך מלבד תשבחות חיצוניות ורווחים ממשיים (11 מיליון דולר ברחבי העולם), "באשיר" – דרך מסעו של פולמן לשחזר את זיכרונו משירותו הצבאי במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 – שם על המפה הלם קרב, זכרונות מודחקים, אירועים בעייתים שהמיינסטרים הישראלי בחר שלא לעסוק בהם ואת האנימציה (שהתחילה כמספר צילומי ראיונות, ולאחר מכן עברה להנפשה מתקדמת) כגישה מתקבלת לעיסוק בנושאים אינטימיים וכואבים לרגש האנושי. עם זאת, כמצופה, הסרט עורר סערה לא קטנה הן בישראל (כאן הואשם בהנכחת רעיון "יורים ובוכים" מצד אחד וב"השחרת" פני המדינה מצד שני) והן בלבנון (בה נאסר הסרט להפצה, מה שהוביל למחאה מצד מספר ארגונים לבנוניים שתמכו בצפייה החשובה בסרט). ועדיין, ל"ואלס עם באשיר" שמור מקום של כבוד בהיסטוריית הדוקומנטרי והאנימציה העולמית.