ביקורת חדש בקולנוע: השעות מועמד לשישה פרסי אוסקר

חשבתי שהייתי מוכן ל"השעות". כבר לפני כשבועיים הבחנתי במהדורה החדשה של הספר "השעות" והתפתיתי להציץ בה. העלילה שבתה את התעניינותי מייד, וחיכיתי לראות מה יצפון בחובו הסרט. בשעת כתיבת מילים אלו, לאחר שכבר ראיתי את הסרט, אציין שהייתה זו אחת הפעמים הנדירות, בהן סברתי כי יקשה על המדיה הספרותית להתעלות על המדיום הקולנועי. אבל למה להקדים את המאוחר?הסרט פורס בפנינו שלושה צירי עלילה ראשיים של שלוש נשים הנאבקות בניכור ובדיכאון, תוך התוודעותן להבנה כי הן חיות למען מישהו אחר. ראשית, נפרס סיפורה של הסופרת וירג'יניה וולף (ניקול קידמן), הנאבקת בהתפתחות מחלת הנפש שלה בשנת 1923, שעה שהיא ניגשת לכתיבת ספר המופת "גברת דאלוויי". בציר העלילתי השני, השנה היא 1949, ולורה בראון (ג'וליאן מור) הנאבקת בניכור ובדיכאון מנסה לארגן לבעלה, אותו היא לא ממש אוהבת, מסיבת יום הולדת. אבל לורה לא יכולה להפסיק לקרוא את "גברת דאלוויי" - ספר שיוביל אותה לעשות שינוי בחייה. הציר העלילתי השלישי מתרחש במנהטן של שנת 2001, שם קלריסה ווהן (מריל סטריפ) - מעין גרסה מודרנית של "גברת דאלוויי" - מנסה גם היא לארגן מסיבה למאהבה לשעבר (אד האריס), הגוסס מאיידס. הסרט נפתח בסיום שלו. וירג'יניה וולף כותבת בעצבנות לבן זוגה ליאונרד מכתב התאבדות, בו היא מוקירה אותו על אהבתו לה. תוך כדי הבזקת "שוטים" לרגעי כתיבת המכתב, אנו עדים לשלבים בדרך של וירג'יניה וולף ליטול את חייה. המוסיקה, הצבעים, והאווירה המשכרת עוטפת את הצופה כבר בהתחלת הסרט. סופה הידוע מראש של הסצינה הראשונה אינו גורע במאום משיכרונו של הצופה, ולי היה ברור מלכתחילה שאין סיכוי שלא אוהב את הסרט הזה.

ואכן אהבתי את הסרט. והמלה "אהבתי" היא באנדרסטייטמנט. פשוט התענגתי על הסרט הזה. שלוש שחקניות נהדרות מובילות שלושה קווי עלילה שונים - המתקשרים זה אל זה באמצעות אסואציאציות, מחשבות ורגשות דומים, ומעל לכל, זיקה עלילתית המתבררת בסוף הסרט - הכל בצורה יפהפייה, במשחק רגיש ואינטליגנטי, הגורמים ל"השעות" להיות יצירה קולנועית במיטבה. ניקול קידמן, ההולכת ומשתבחת עם הזמן בצעדי ענק, אימצה לעצמה אף גבנוני לשם גילום דמותה המיוסרת והדיכאונית של וירג'יניה וולף. מדהים, עד כמה האף הכעור לכאורה מדגיש את יופייה של השחקנית האוסטרלית המדהימה הזו. אבל מהו אף-בעל-אופי לעומת משחק משובח? ואכן, ניקול קידמן, אשר מזמן הוכיחה שהיא הרבה מעבר ל"אשתו-של" מפגינה משחק מדהים, כואב וכה עדין ומלא ניואנסים, עד שיכעיס אותי אם ייוודע לי שחברי האקדמיה לא יעניקו לה אוסקר בגנו. על משחקה בסרט, שזיכה אותה ב"גלובוס הזהב", אין צורך להכביר מילים נוספות - פשוט נפלא. ואין בידי לגרוע גם מהשתיים האחרות - ג'וליאן מור האצילית ומריל סטריפ הותיקה, העושות גם הן עבודה מדויקת ומקצוענית, הגם אם כזו המחווירה מעט לעומת משחקה יוצא הדופן באיכותו של קידמן. אבל גדולתו של השעות היא מעבר לגלריית השחקנים המפוארת המעטרת אותו. גדולתו של השעות הנה בהיותו קולנוע צרוף. שחזור תקופתי מרשים בשלושת הצירים העלילתיים של הסרט, אווירה משכרת, פסקול נהדר, שילוב צלילים, ריחות וצבעים - הכל מתמזג תחת ידו האמונה של הבמאי סטיבן דלדרי, שהביא לנו בעבר את "בילי אליוט", לסרט מהוקצע, שפשוט קשה שלא להתמוגג ממנו. משחקי המעבר בין הסצינות והתקופות השונות מתוזמנים היטב, ונעשה שימוש במוטיבים וטכניקות קולנועיות רבים במהלך הסרט - דבר המוסיף לאווירה הקסומה, המנתקת את הצופה באחת מהעולם החיצוני, ומשכיחה ממנו את השגרה הממתינה לו בחוץ למשך שעתיים. הצטערתי שנגמר הסרט. וזה, רבותיי, אומר הכל. רוצו לראות. לסיכום: משחק גדול מהחיים של קידמן; קולנוע במיטבו. 10 בסולם יגאל.