מפגש עם הבמאי רוברט סטון (דיווח מפסטיבל ירושלים)

בפסטיבל הקולנוע בירושלים אפשר למצוא שלל סרטים מרחבי העולם, ביניהם סרטים עלילתיים, סרטי אנימציה, סרטים ניסיוניים וכמובן סרטים תיעודיים. אחד הסרטים התיעודיים המסקרנים שהוקרנו השנה בפסטיבל הוא "גרילה: פטי הרסט נופלת בשבי" של הבמאי האמריקאי רוברט סטון, שהוא גם אורח הפסטיבל. יאיר הוכנר היה נוכח בהקרנה החגיגית ובפגישה.הסרט חוקר את תופעת פעילי השמאל הרדיקלי שהתפתחה בשנות השבעים בעקבות המעורבות האמריקאית בויטנאם. מה שהתחיל כמחאות דמוקרטיות בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית התפתח לקבוצות גרילה עירוניות אלימות. התופעה הגיעה לשיאה כאשר "צבא השחרור הסימביוני" עלה לכותרות בזכות חטיפת יורשת המיליונים פטי הרסט, שכעבור חודשים מספר הפכה בעצמה לפעילה אקטיבית בארגון. במשך כמה שנים חבורת הגרילה הרובין הודית הצליחה לעשות צחוק מהמשטרה וה-FBI. התוצאות היו הרבה פחות מצחיקות בסופו של דבר.

לאחר הסרט עלה לבמה הבמאי יליד פלורידה וענה לשאלות הקהל. לפניכם כמה תשובות והתייחסויות של הבמאי.

הקהל שהורכב בחלקו מצעירים, התוודע לראשונה לעלילותיה של פטי הרסט במהלך הצפייה בסרט. מה שדי מפתיע, כי כמעט ואין שבוע ששמה לא מוזכר באחד מערוצי הטלוויזיה. סיפורה מוכר ברחבי העולם, ונעשו עליו סרטי טלוויזיה וקולנוע. היא עצמה הפכה לסלבריטאית ומרבה להתראיין בשלל תוכניות אירוח. הרסט גם מופיע באופן קבוע בסרטיו של מלך הטעם הרע, ג'ון ווטרס.

רוברט סטון מספר שאחת הסיבות שהתעניין במחתרות השמאל בשנות השבעים היא שכרגע אנחנו נמצאים באמצע תקופה של תסיסה פוליטית בשמאל האמריקאי בשל המעורבות האמריקאית בעירק ובשל התנועה נגד הגלובליזציה. כאשר בוחנים את ההיסטוריה מקבלים תמונה הרבה יותר נקייה וברורה.

סטון לא רצה לראיין את פטי הרסט בסרט. היא בעצמה ראתה את הסרט בבכורה שלו בסנדאנס וחשבה שהוא נהג בחוכמה שהוא בחר לא לראיין אותה. סטון טוען שאם הסרט עוסק במישהו לא חייבים לראיין אותו כי לפעמים הוא עצמו לא מעניין. במקרה הזה מה שעניין אותו זו הדרמה שנרקמה סביב האירוע.

ארבע שנים עמלו על הכנת הסרט. אירועים שונים ביניהם "אסון התאומים" עקבו את סיומו. היו גם בעיות כלכליות בשפע: אף אחד לא רצה לתמוך בסרט כי פטי עצמה לא התראיינה בו. סטון נכנס לחובות ובסופו של דבר ה BBC החליט לתמול בסרט.

סטון מספר שהוא היה בן 14 כאשר הפרשה סוקרה בטלוויזיה, הוא אף פעם לא שכח אותה. "זה היה מטורף לחלוטין, החדשות עסקו בפרשה בלי הפסקה, קומיקאים צחקו על זה, זו היתה תופעה תרבותי, ולמרות שאני גדלתי בפלורידה והאירועים התרחשו בקליפורניה".

סצינת השיא של הסרט היא הצגת חומרים טלוויזיוניים מקורים שבהם "צבא השחרור הסימביוני" נלכד בתוך בית פרטי בפרבר בלוס אנג'לס. שוטרים ולוחמים הקיפו אותו. לראשונה בשידור חי שודר עימות קרבי לכל הבתים ברחבי העולם וזו היתה הפעם הראשונה שטרוריזם הופיע בתקשורת בשידור חי. ששה צעירים שניהלו קרב עם נשק חי, ללא סיבה הנראית לעין, ללא רעיון אמיתי או אידיאולוגי ברור. מה שמזכיר מאד ארגונים כמו אל-קאעידה, "מישהו יודע מה הם רוצים ?" לדבריו.

כאשר נשאל על המסר של הסרט הוא ענה: "אלימות פוליטית, טרוריזם פוליטי לא עוזר ולא מקדם דבר. הסתכלו על הפלסטינים, האלימות קדמה אותם לאיזשהו מקום?"