Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מלחמת העולמות

סטיבן שפילברג מבטיח וכמעט מצליח לקיים בסרט מדע בדיוני אפל שלפי עדותו של הבמאי עצמו מושפע באופן ישיר מאסון התאומים. הצרה של שפילברג, כרגיל, שהבן אדם פשוט לא יודע לסיים בזמן. אם ב"דו"ח מיוחד" ו"אינטיליגנציה מלכותית" הוא גמר מאוחר מדי כאן הסוף נראה חפיפניקי כאילו הוא מנסה להמנע מהשטיקים הרגילים שלו אבל בשנייה האחרונה הוא מפשל והורס לעצמו את ההזדמנות ליצור קלאסיקה מדע בדיונית אפלה, כואבת ובלתי נשכחת. לפחות הפעלולים באמת מרשימים.

"מלחמת העולמות" הוא סרט החייזרים השלישי של שפילברג. שני הסרטים הראשונים שגם הפכו לקלסיקות בזכות האנושיות שלהם הם "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי", בהם החייזרים היו אנושיים, חמודים ואילו בני האנוש היו מפלצות קרות לב. הסרטים הראשונים שלו הצליחו לרגש את הצופים (ועושים זאת עד היום) וזאת בזכות המגע השפילברגי הקסום שהיה לו בתחילת הקריירה שהייתה בו ראיית עולם אופטימית והמון תמימות נטות יומרה.

עם השנים וההצלחה העצומה התמימות אבדה, ונראה ששפילברג המבוגר הרבה יותר יומרני והרבה פחות אופטימי. כנראה שאותו אירוע טראומטי של אסון התאומים השפיע עליו באופן ישיר, אבל הצרה המרכזית של שפילברג שמלבד היותו מספר סיפורים מוצלח הוא לא יוצר אינטלקטואל. כל הניסיונות שלו לעשות הרבה יותר מסתם סרט מדע בדיוני אפוקליפטי קורסים בסופו של דבר מאחר והוא לא מצליח להימנע מהטעויות השגרתיות שלו - דווקא בדקות האחרונות של הסרט.

למען האמת אם רומן פולאנסקי היה מביים את "מלחמת העולמות" ככול הנראה כך הוא היה נראה. מסופר מנקודת מבט של איש פשוט שלא נמצא במרכז העניינים והזוועה נבטת רק דרך נקודת המבט הצרה שלו. כאשר העולם הופך לצר מרגע לרגע וכבר אין מקום שאליו אפשר להמלט, גם המקלט הופך למלכודת בסופו של דבר בדיוק כמו "בדירה", או "הרתיעה" אלף אלפי הבדלות. לעומת פולנסקי ניצול השואה הפסימי – שפילברג הוא בכל זאת יהודי שחלום ההתבוללות והאופטימיות המזויפת של הפרברים הנוצריים הם נר לרגליו – וחבל מאוד.הסרט ברובו מחזיק את הקהל מרותק למסך כי שפילברג בחוכמה רבה מציג לנו נקודת מבט חדשה שכמעט ולא השתמשו בה עדיין: הוא מתמקד בסיפורם של האנשים הפשוטים שמנסים להתמודד עם האסון הבלתי ברור שנפל עליהם. פליטים נטולי עוצמה שמנסים לשרוד אבל נסחפים עם זרם האנשים שהם בדיוק כמותם - קורבנות חסרי ישע. למרות הבחירה התסריטאית הנבונה הפעלולים הם עדיין הכוכבים האמיתיים של הסרט וזאת למרות ליהוקו של טום קרוז בתפקיד הראשי.

מלבד הפעלולים יש לקרוז עוד בעיה והיא שני שחקני משנה מעולים: אחת - ילדה בת 11 והשני שחקן ותיק ומוערך שגונבים לו את ההצגה בכל הזדמנות. הילדה היא דקוטה פנינג שמתמחה בלגנוב הצגות לכוכבים שלצדה. היא עשתה זאת לשון פן, רוברט דה נירו ודנזל וושינגטון. קרוז שגם ככה לא שחקן גדול במיוחד נופל טרף לכשרונה העצום. טים רובינס מפתיע בהופעה חזקה ומהפנטת. קרוז עצמו נראה יותר מדי מרוצה מעצמו לאורך כל הסרט וזה די מעצבן בשלב מסויים.

למרות הבעייתיות שבו, כמו ההופעה של קרוז והבימוי עמוס החשיבות העצמית אי אפשר להמלט מהעוצמה של "מלחמת העולמות". גם אם הסרט נגמר מהר, באופן מפתיע, ובלתי הגיוני ושלל המסרים הכאילו חתרניים של הסרט נמסים ברגע האחרון עדיין מדובר, לטוב ולרע, באחד מסרטי הקיץ הגדולים שתראו השנה.