Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מקום בו הפנטזיות החולניות ביותר מתגשמות

כבר מפתיחתו של הסרט "הוסטל" הייתה לי מין תחושה פנימית כזאת שלא אתאכזב. הכתוביות עולות על רקע שריקות חולניות המגיחות מפינה חשוכה בצד החדר, שמשום מה הזכירו לי מאוד את השריקות מסצינת מסדרון בית החולים ב "להרוג את ביל", אבל כנראה שזו סתם הייתה אסוציאציה שרירותית לאחר שנודע לי כי טרנטינו אחראי על החלק ההפקתי.

שוטים קודרים ואפלים ממלאים את המסך הענק, כמו רכבת שדים שכזו, המזמינה אותך להיכנס לפתחה, להיכנס לקרון ולהתחיל בתהליך ההסתגלות אל עולם אחר. עולם שונה, מוזר, חריף ובוטה, כפי שרק טרנטינו מסוגל לספק. השריקות ממשיכות, ואנו עדים לשוט מטריד של שתי שיניים הנשטפות עם חופן דם, שמתערבב עם זרם קל של מים, עד שאחת הדלתות נטרקת בשריקה חולנית, בצליל מבהיל ומחריש אוזניים. ואז מגיעה הכתובית – "directed by ELI ROTH". וזהו. כאן הבנתי שמתחילה החגיגה האמיתית.

[*]

הסרט מספר על שני סטודנטים אמריקנים שזה עתה סיימו את הלימודים בקולג' ומחליטים לצאת לטיול ברחבי אירופה, לפני שהם נכנסים ל"חיים האמיתיים". אחת מהתחנות שלהם היא אמסטרדם, שם הם שותים, מעשנים, עושים חיים ובעיקר... מחפשים בנות. הם פוגשים שם חבר יודע דבר, שמספר להם ש"המקום" לתפוס בו בחורות ולעשות חיים באמת, זה סלובקיה. אז השניים עושים את דרכם לסלובקיה... ונקלעים ל"הוסטל האימה", מקום בו הפנטזיות הסדיסטיות והחולניות ביותר מתגשמות.

הרבה זמן לא יצא סרט איימים שבאמת אבל באמת מצליח לעמוד מאחורי שם הז'אנר בכבוד ובכזה אומץ רב. הרבה זמן לא יצא סרט שמעז ומצליח להחדיר בצופה את הפחד בצורה כה עמוקה ומחרידה, ממש כמו קעקוע חד ומפתיע על עורינו הרגיש והלא משופשף מספיק בכתלי הז'אנר.

[*]

לא ציפיתי לזה. באמת שלא, הופתעתי לטובה מהאומץ והיוזמה לספק עד הסוף את מעריצי הז'אנר המושבעים, שמקבלים בסרט הנפלא הזה לא רק קטעים גועליים, לא רק דם וצרחות, לא רק קטיעת איברים ושסיעת גופות, אלא מעבר לכך, הם מקבלים את הפריווילגיה להציץ מנקודת מבט מצמררת וחולנית, על טבע האדם.

הוא מוכיח לנו (וגם לבשרם של השחקנים), כי "יצר האדם רע מנעוריו". מעבר לעטיפת הצלופן של הגועל והזוועות, מסתתר מסר חד, עמוק וחשוב, המועבר אלינו בצורה הכי גרוטסקית ומוקצנת שאפשר ומוכיח בפנינו עד כמה גמישים הם, ועד כמה אפשר למתוח את גבולות היצר האנושי. כמה רוע עשוי לצמוח באדם. הסרט רק מוכיח לנו יותר ויותר, באופן טרגי ופסימי למדי כי הרוע רק הולך ומתעצם כמו כדור שלג ענק, וכמה שתחפש, כנראה שהחברה המודרנית לא תמצא כלים מתוחכמים דיים על מנת לשתק אותו ולנטרל אותו...

[*]

קלות הדעת בה דבר אחד מוביל לשני והמקריות המפחידה בה משתלשלים האירועים, העבירה בי לא פעם ולא פעמיים צמרמורת במהלך הצפייה. זהו רמז מקדים. העובדה כי הדבר יכול באותה מידה להתרחש במציאות העגומה של ימינו, ושבסך הכל מדובר באנשים רגילים לכל דבר שנמצאים מאחורי מסכת ההתעללויות והעינויים הזו, היא המפחידה באמת.

הופתעתי לטובה לגלות, כי למרות שלא היו חסרים בו קטעים גרוטסקים, אלי רות', לא הפריז בהם. הוא לא לקח אותם יותר מדי רחוק. הוא לא התמקד יותר מדי בעצם ההנאה הסדיסטית, אלא כל עוד הם שירתו את הרעיון הכללי של הסיפור ותרמו להמשך העלילה. ההחלטה החכמה שלא לתת לצופים נוק אאוט טוטאלי ע"י סצינות עינויים שלמות ומפורטות העשויות לענות את הצופים, העלתה את הרף של הסרט לא מעט. אלי רות' וטרנטינו שמו דגש יותר על הצד הרגשי, החברי. יצרו מעין בועה חברותית בין שלושה חבר'ה. בועה סגורה, כיפית ואמפתית, שזורמת מרגע פתיחתו של הסרט. וכאשר היא מתפוצצת, אנו, כמו הדמויות, מרגישים חשופים לחלוטין, ערומים, מאויימים מאוד וחוששים לגמרי ממה שעתיד לבוא.

[*]

את ההישג של העברת התחושה הקלסטרופובית ההדוקה השיג אלי רות' ע"י טריקים קולנועיים פנטסטיים מתבקשים, כמו זוויות מצלמה נכונות, שמכניסות אותנו בקלות לאווירה המותחת. בדומה ל"להרוג את ביל", אנו מקבלים ב"הוסטל" יותר מעשר שניות של "בלאק סקרין" - מסך שחור. במקום להגיש לנו הכל בכפית, הוא נותן לנו, הצופים, את חופש הדמיון והמחשבה. נותן למוח לפעול, וע"י כך משיג את תחושת העוצמה והפאניקה המתבקשת כאשר הוא מכניס אותנו לנעלי הדמויות, כאילו אנו בעצמינו אלו שיושבים על כיסא העינויים הנוראי הזה.

יאמר לזכותם של רות' וטרנטינו, כי בחירת המיקום בו צולם הסרט (סלובקיה), היא מוצלחת ביותר. החוויה של הפיתוי המיני הקוסם, אך המנוכר הזה, הלילות ההזויים באכסניות עם שפע הבחורות הסקסיות, יוצרת אווירה אפרורית קודרת, מרטיטה ומרעידה מאוד. האווירה הקודרת שהצליח רות' להשיג אפילו באור יום, יוצרת את אחד התקדימים הקולנועיים המוצלחים ביותר בז'אנר, מה שגורם לפחד להיבנות בצורה כל כך נכונה והדרגתית, עד כי הוא מצליח להגיע לנקודת השיא שלו, עוד אפילו לפני שהתחילו סצינות העינויים. וכשאלה התחילו, אז בכלל...

[*]

סוף סוף גם נחמד לקבל סרט שבאמת מגביל את הגיל בכניסה לאולם, ובצדק. גם התג ליין הישראלי מתריע בפני הצופים: "יש לכם אומץ לראות?!" הגבלת הגיל היא נהדרת ומעניקה ליוצרי הסרט את החופש האמנותי לעצב את היצירה כאוות נפשם. ואכן, היינו עדים לחופש הזה, כאשר הסרט ניחן בלא מעט סצינות אירוטיות וזוועתיות. אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב מה היה קורה לתוכנו הנפלא של הסרט אם הוא היה פתוח לכולם.

אין ספק כי הוא שנוי במחלוקת בקרב מרבית האוכלוסייה, ומובן שלא כל אחד רוצה להגיע לקולנוע בכדי לראות זוועות, אך אלו מביניכם שבאמת אוהבים אימה (ולא רק שטאנץ זול בסגנון "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"), אמיצים מספיק ובעלי קיבה חזקה ויציבה, חייבים להבטיח לעצמם מושב בקולנוע.

לסיכום: רכבת שדים ריאליסטית ונדירה מאוד, שרק הולכת ומשתפרת עם הזמן. מפחידה, מצמררת, מספקת לעיתים סצינות מערערות במיוחד, שמותחות את האדרנלין עד לקצה ונותנות למעריצים סיפוק קולנועי עצום ותמונות שנשארות בראש עוד הרבה אחרי שיוצאים מהאולם. ראו הוזהרתם: לא לבעלי לב חלש!!!