Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: משפחת קרטר

מאת: אלון רוזנבלום

לא צריך להיות אוהד של ה"בקסטירט בויז" כדי להנות מ"משפחת קרטר". גם לא צריך להבין ברכילות ההוליוודית כדי להתחבר למצבים הדרמטים של משפחת הסלבריטיז הזו.

"משפחת קרטר" שעולה לשידור בערוץ E! מחר, שישי, ה- 2 בפברואר בשעה 17.30 היא סדרת ריאליטי שנותנת לצופה את כל מה שהוא מצפה ממנה אבל גם משהו קצת אחר.

ניק קרטר, המפורסם במשפחה, הוא היום בן 26, חבר להקת הבקסטירט בויז והוא לא גר עם ארבעת אחיו (שלוש אחיות ואח) כבר למעלה מעשר שנים. הוא רוכש בית ענק בלוס אנג'לס ומאחד את המשפחה. "אני לא אבא שלכם אבל אני האח הגדול" הוא אומר לאחיו הקטן אהרון (18).

[*]

שנייה אחרי המשפט הזה, ניק לוקח את המושכות לידיים והופך בדיוק לאבא שהוא לא רצה (או אולי כן רצה) להיות מלכתחילה. אומר לאחיות שלו מתי ללכת לישון, לאהרון מתי להתאמן בנגינה והמשפט שחוזר על עצמו עשרות פעמים בפרקים, "אני רוצה כבוד"!

אז כן, אלו שירצו למצוא את הזוהר ואת הצהבהבות המקובלת על תוכניות שמפיק ערוץ E! ימצא אותן. אבל, כשנכנסים לעומק קצת מגלים שהסדרה היא בעצם סדרה על משפחה לא מתפקדת ועל חמישה אחים, מגילאי 18 עד 26, כולם חסרי ביטחון, כולם חסרי מודעות ובסופו של דבר כולם חסרי בית.

הצורך הזה של ניק קרטר, בגיל 26, גיל שבו רוב המשפחות והאנשים יוצאים לדרך חדשה ועצמאית בחיים, לאחד את אחיו תחת קורת גג אחת וליצור לעצמו תחושה של "משפחה" הוא צורך שיש לבדוק בספרי הפסיכולוגיה.

[*]

הרבה מאוד כעס עצור יש בחמשת בני משפחת קרטר, אהרון בן ה- 18 מרגיש שכל הזמן מתייחסים אליו כמו הילד הקטן, ואכן כל משפט שני שאומרים לו זה "אל תעשה את זה"! אנג'ל, אחותו התאומה של אהרון, רוצה מאוד להיות דוגמנית וזהו חלום שהיא כנראה לא תגשים, או לפחות לא תגשים בגדול. לסלי קרטר בת ה- 20 חולמת על קריירת שירה, אבל מרגישה כל הזמן שהיא בצל שני האחים שלה ובובי ג'ין בת ה- 24 היא הכבשה התועה של המשפחה, זו שלא יודעת מה היא רוצה בחיים שלה ומחפשת את הנתיב.

"משפחת קרטר" היא סדרה שצריכה צ'אנס מהצופים. הפרק הראשון, בו מתאחדים האחים הוא בדיוק מה שאנו מצפים מתוכנית ריאליטי שמתעסקת בסלבריטיז. הרבה זוהר, בריכה, דיבורים על סקס, הצהרות באוויר, קצת מגע של כוכבים וזהו. 20 דקות שרצות מהר, לא משעממות אבל בעצם (נכון לפרק הראשון) גם לא מצליחות לגעת. מה שכן, הפרק הראשון מצייר לנו בצורה מצויינת את יחסי הכוחות במשפחה.

[*]

הפרק השני לעומת זאת כבר זורק אותנו למרכז הדרמה של המשפחה, הגירושים המאוד כואבים מההורים והטינה הגדולה שחשים בני המשפחה אל עבר אימם.

חייבים לציין כי הפרק השני, מבחינה רגשית, הוא חזק יותר, נכנס יותר לחיים של המשפחה ובשלב מסויים מצליח לרגש את הצופה (אפילו עד ירידת דמעה אחת או שתיים).

[*]

הסדרה מעלה לא מעט שאלות לגבי המשפחה האמריקנית שנת 2007. האם האחים כל כך לא יודעים מה שהם רוצים לעשות בחיים עד שהם מסכימים לחזור ולגור ביחד (למרות שכבר מההתחלה ברור לניק שהם לא יסתדרו ושההבדלים ביניהם גדולים מאוד)? האם האחים יכולים להתאחד רק אל מול המצלמות ולמה בכלל צריך מצלמות כדי לאחד בני משפחה? מדוע ניק קרטר לא עשה את זה בלי להכניס את כל העולם אליו הביתה ובסופו של דבר, השאלה הגדולה, למה ניק עשה את זה? (והוא עשה את זה על דעת עצמו, הוא ואחיו הצעיר אהרון גם מקבלים קרדיט של מפיקים).

ברור שניק הוא גיבור הסדרה, שבעזרת הריאליטי ובעזרת הכסף הוא עובר תהליך נפשי שאולי הוא היה מוכן לו מראש ואולי לא. בפרק הראשון הוא מתוודה שהוא כועס מאוד על ההורים שלו ובייחוד על האמא שתקעה לו סכין בגב פעם אחר פעם עד לנקודה שהוא איבד את הרגשות, הוא לא מסוגל לבכות (הוא לא האח היחיד שמודה שהוא לא מסוגל לבכות) הוא לא מסוגל להרגיש והוא רוצה לנסות להחזיר אליו את הרגשות הללו.

[*]

אז כן, יש קטעים שבני קרטר מתנהגים כמו ילדים מפגרים, שותים לשוכרה כדי לשכוח מהצרות וקופצים מהקומה השנייה לבריכה למטה סתם בשביל הקטע. וכן הם רבים כמו ילדים קטנים ואפילו הולכים מכות. אבל בסופו של דבר, "משפחת קרטר" היא ריאליטי עצוב מאוד על מצב המשפחות והקשר בין האחים בארצות הברית.

למרות שהמשפט "אני אח שלך ואני אוהב אותך" נאמר לא אחת, קשה מאוד להאמין שהוא נאמר ממקום אמיתי.

"משפחת קרטר", בהחלט כדאי להציץ ויותר מיזה, כדאי לתת לסדרה צ'אנס, אם אחרי הפרק השלישי לא תתפסו, תנטשו, אבל די בטוח שתישארו.

הנה הצצה קטנה למה שהסדרה מציעה (לחיצה על מרכז התמונה):