Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סרט חזק שלא עוזב אתכם - גן עדן עכשיו

מאת: רון פוגל

לאחרונה הוציאה חברת הד ארצי את ה- DVD של הסרט "גן עדן עכשיו" וזו הזדמנות טובה לבחון - שנה אחרי האם כל המהומה שלוותה כשיצא הסרט אכן היתה מוצדקת.

כמה נחמד לבקר קולנוע, אתה כותב על סרטי מכות מתאילנד, סרטי אימה ספרדים ומלודרמות קורעות לב משבדיה - "שמונים יום מסביב ל- DVD" ואפילו בלי לזוז מהכורסא.

[*]

אתה מספר לקוראים על עולמות אקזוטיים ורחוקים וחושב איך היית משוטט בסמטאות בירת אוגנדה עם אידי אמין.

ואז...אתה מקבל את המשימה לכתוב על סרט שמתאר מציאות שמתרחשת ממש בחצר האחורית שלך - שעה נסיעה מביתך ולפתע אתה מוצא את עצמך דוחה את הביקורת עוד ועוד ומקווה שהעורך ישכח שה- DVD אצלך.

[*]

הסרט "גן עדן עכשיו" חולל מהומה לא קטנה כשיצא לראשונה למסכים לפני כשנה: הפגנות, נאצות, טענות להצגה חד צדדית של העימות והתייחסות למחבלים מתאבדים כאל קדושים. בלוס אנג'לס הפגינו רבים לפני טקס האוסקר - הכול כדי למנוע מהסרט לא להיבחר (בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר).

לאחר שנשברתי וצפיתי בסרט (הוא לא נושך, אגב) אני חייב לומר - חברות וחברים: הסרט הוא סרט מעולה, עם משחק אמין ואתרי צילום אוטנטיים ומושכים, לא פלא שהוא זכה ב"גלובוס הזהב" ובפסטיבל ברלין. יש כאן עשייה קולנועית סוחפת ומהודקת, שלא נותנת לצופה לנשום והכי חשוב - יצירה אמיצה וחשובה שטוב שנעשתה במציאות של ימינו.

[*]

סעיד וחאלד, שני חברים משכם, מתנדבים להיות מחבלים מתאבדים וכשיום הפקודה מגיע הם נענים ללא היסוס לקריאה. בדרך לתל אביב משהו משתבש בתוכנית וגם הביטחון של הגיבורים בצדקת דרכם מתערער. עד לסוף המותח, החברים הופכים לשחקנים בתיאטרון האבסורד של המציאות המטורפת בשטחים והסרט מפלס את דרכו בין סצינות מתוחות למשעשעות (כמו הסצנה שבה מקליטים את נאום הפרידה של השהיד היוצא לפיגוע).

הסרט, המצטיין בלקוניות ובפשטות (וגם בצילום מעולה) מצליח להעביר לצופה את המציאות היום יומית שבה חיים תושבי השטחים. מציאות של עוני, השפלה, חיסול משת"פים ועננת כיבוש תמידית היושבת מעל ובנפשות כל התושבים.

[*]

גדולת הסרט היא בכך שלמרות הפיתוי הגדול הוא לא מציג את הפיגועים כדרך היחידה לפיתרון אלא מאפשר גם לדעות אחרות להשמיע את קולן - כמו הבחורה שחזרה ממרוקו וזועקת לפיתרון בדרכי שלום. צריך המון אומץ כדי להציג את הרחוב הפלסטיני כרב גוני - אבל אולי זו פשוט המציאות.

הסרט גם מצליח להעביר לצופה את תחושת הניתוק והתהום הפעורה בין "שכם" המלוכלכת, הענייה, שכולה איי חורבות ומחסומים - המסמלת את הפלסטינאים לבין "תל אביב" העיר של הישראלים - עיר השפע והאושר הבלתי מושגים.

[*]

כמו בסרט "מחסומים" מועברת לצופה התחושה שהבדלים בין האנשים בין התרבויות הוא כה גדול, עד שהמושג "דו קיום" כמעט ונדמה כלעג לרש. המציאות המקומית מוצגת כגיהינום שממנו בוחרים הגיבורים לברוח - גם במחיר חייהם - ולקבל את גן העדן, עכשיו (ולכך מכוון שמו של הסרט).

החולשה הבולטת היחידה של הסרט היא הדרך שבה מוצגים ה"אחרים", הישראלים. עד לסמוך לסופו של הסרט ולמעט חייל במחסום. אין לישראלים פנים והם בעצם "נוכחים נפקדים" בסרט. לי נראה שהדבר נעשה במכוון כדי להדגיש את הריחוק בין שני העמים ואי הכרת האחד בשני ולא כדי לבצע דמוניזציה של הישראלים.

[*]

למרות שמדובר בנושא מאד בעייתי, הסרט הוא חשוב בכך שהוא שוב מדגיש בפנינו את המציאות הסבוכה בה אנו חיים. אנחנו לא נלך לאוגנדה. הפלשתינאים לא יהפכו לשבדים ובסוף נצטרך להסתדר אחד עם השני. "האחר" לא הולך לשום מקום וככל שנלמד להטות לו אוזן, אולי נמצא ביחד פתרון שימחק את תופעת השהידים המתועבת.

"גן עדן עכשיו" - סרט חזק שלא עוזב אותך גם שעות לאחר הצפייה.

בתוספות לסרט: ראיון עם שני השחקנים הראשיים המספרים על חוויותיהן בעת ולאחר ההסרטה. סצינות שנמחקו (חלקן מאד מענינות) וכתבה מביכה מבית מדרשו של גיא פינס כשקרין מגריזו מראיינת את השחקנים לאחר שלא זכו באוסקר.