Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: חריף ומרגש - חיים בזמן המלחמה

חריף ומרגש - חיים בזמן המלחמה - ביקורת סרט

22/08/2010

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: יאיר הוכנר

טוד סולונדז חוזר אל בתי הקולנוע עם סרט המשך ללהיט העצמאי שלו משנת 1998, "אושר". חלפו 12 שנה מאז נחשפנו למשפחה היהודית הלא מתפקדת עם ההורים ששונאים אחד את השני, שלוש אחיות שלא ממש יודעות איך לאהוב אחת את השנייה, ובעיקר כולם עושים רע אחד לשני. גם אם הם לא באמת מתכוונים, הם נהנים ללחוץ אחד לשני בתוך הפצע ולהוציא את המוגלה, או כמו שהלן האחות בעלת חוש ההומור המרושע שמרוכזת בעיקר בעצמה אומרת לאחותה התמימה וטובת הלב, ג'וי: "אנחנו לא צוחקים עליך, אנחנו צוחקים איתך".

[*]

"אושר", למרות היותו סרט עצמאי שעוסק במשפחה לא מתפקדת שלא ידעה אפילו רגע אחד של אושר, הוא סרט שיש בו תחושה של יצירה גדולה מהחיים: אולי בגלל כמות הדמויות, העלילות, והאסונות המתרחשים בסרט הזה. כמות הנושאים הלא שגרתיים והדרכים שבהם הבמאי בחר להתמודד איתם הפכו את סולונדז לאחד הבמאים המעניינים ביותר באותה שנה.

[*]

אבל משהו התרחש בדרך. "אגדות וסיפורים" היה חביב מסוגו לא יותר ו"פאלינדרום" היה אכזבה אחת גדולה. נראה שהוא היה צריך לחזור אל סרטו המצליח ביותר כדי לשחזר את התהילה שכמעט וחמקה לה. עכשיו באיחור של כמעט שנה, אחרי שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2009, מגיע סרטו החדש "חיים בזמן מלחמה" לבתי הקולנוע בישראל ונראה שהציפייה השתלמה. סולונדז מצליח להיות סרקסטי, מצחיק ומרושע, אבל גם מרגש, מה שהוא לא הצליח לעשות מאז "ברוכים הבאים לבית הבובות".

[*]

שירלי הנדרסון הנפלאה היא ג'וי – נשמה טובה ומבולבלת שנשואה לנרקומן ואנס סדרתי. אליסון ג'יני מגלמת את טריש שמעריצה את ישראל אך אף פעם לא בקרה כאן. היא מנהלת רומן עם גבר גרוש, בזמן שגרושה הפדופיל משתחרר מהכלא ובנה הצעיר טימי לומד לעליה לתורה. אלי שידי המעולה מגלמת את הלן שהפכה לתסריטאית ומפיקה מצליחה בהוליווד המנהלת רומן עם קיאנו, ניתן לנחש שזה ריבס.

[*]

למרות צוות השחקניות המעולה וצוות שחקנים ותיק ואיכותי בתפקידי משנה מרשימים, את ההצגה גונב הילד דילן ריילי סניידר. הוא מגלם את טימי, הבן הצעיר שגדל ללא אב. הוא איננו יודע שאביו בכלא ועל מה הוא יושב, כאשר האמת יוצאת לאור עולמו של טימי חרב עליו. השילוב של בימוי מהודק, תסריט מופלא ומשחק כובש עושים את העבודה ומצליחים לעורר רגש בלתי צפוי ותחשות הזדהות עם הילד האובד הזה, בתוך סרט עם הומור שחור משחור. באותם רגעים נראה שהיוצר הקולנועי שכול כך אהבתי בסרט "ברוכים הבאים לבית הבובות" חוזר לתחייה. לראשונה מזה שנים רבות אני יכול לכתוב שהפעם אהבתי סרט של טוד סולנדז. למרות שהגיבורות נטשו את ניו ג'רסי לטובה פלורידה וקליפורניה המוארות, הסרט עדיין אפל וחשוך מאי פעם, אבל לעומת הסרט הראשון, הוא מצליח לא רק להפתיע ולזעזע, אלא גם לרגש, וזה כבר יתרון אחד גדול.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »