נכנסו לספרי ההיסטוריה: הזוכים הגדולים בפסטיבל ברלין

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין שנפתח היום (חמישי) הוא אחד מפסטיבלי הקולנוע המפורסמים והוותיקים בעולם. הפסטיבל, שמתקיים מדי שנה באופן רציף מאז שנת 1951, נחשב לאחד היוקרתיים בעולם הקולנוע, ומציג סרטים מכל רחבי העולם. הפסטיבל מתקיים מדי חודש פברואר, בברלין כמובן, וקשה להפריז בחשיבותו. רבים הבמאים שזכו להכרה לאחר זכייתם בפסטיבל המשיכו לקריירה נפלאה. רבים מהסרטים שהצליחו בו המשיכו אחר כך לגרוף פרסי אוסקר וגלובוס הזהב. כוכבים נולדו בפסטיבל, וכוכבים ותיקים מכירים ביוקרה שלו עד היום. לא בכדי הוא נחשב כאחד משלושת פסטיבלי הקולנוע החשובים בתבל.

הפרס לסרט הטוב ביותר בפסטיבל, פרס ״דוב הזהב״, ניתן לסרטים הנבחרים בפינצטה, על ידי חבר השופטים. חלק מהבחירות נראות לעיתים שנויות במחלוקת, אך זוכי פסטיבל רבים נכנסו לפנתיאון הקולנוע העולמי ועמדו במבחן הזמן. היום, אנו נחזור אל כמה מהסרטים האלה, שזכו בפרס הנחשק ונחשבים בעינינו לטובים ביותר שעשו זאת.

איש הגשם (1988)

סרטו של בארי לוינסון המשיך לאחר זכייתו בפסטיבל לזכות בארבעה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר. לוינסון מציג בסרטו המרגש את סיפורם של שני אחים שלא ידעו על קיומם אחד של השני. צ׳ארלי באביט (טום קרוז) הוא ההפך הגמור מאחיו ריימונד (דסטין הופמן, באחד מתפקידיו הגדולים), שסובל מאוטיזם, אך נהנה מיכולות מתמטיות מופלאות. צ׳ארלי היהיר והאנוכי משתמש תחילה בריימונד כדי להפיק ממנו תועלת, אך בהמשך מתפתחת בין השניים מערכת יחסים מופלאה. השניים מתחברים ומוציאים אחד מהשני צדדים באישיות שלא ידעו כי קיימים.

הסרט הציג באחת הפעמים הראשונות בקולנוע את האוטיזם (ספציפית את האספרגר) מצד אחר ושונה, ותיאר גם את הצד המבריק-גאוני שלו, ולא רק את הצדדים הבעייתיים, שמתבטאים בעיקר ביכולות בין אישיות נמוכות. הסרט שמט את הקרקע מתחת לדעות קדומות על המצב הרפואי המורכב הזה, ושפך אור על היכולת של האנשים הללו להרגיש ולהביע חיבור אנושי, גם אם לא יוכלו תמיד לתת ביטוי לכך.

הדודנים (1959)

סרטו של הבמאי הצרפתי קלוד שברול זכה להצלחה מסחרית עצומה בתקופתו והזניק את הקריירה של הבמאי הצעיר דאז, לבמת הקולנוע העולמית. עלילת הסרט מתרכזת בשני דודנים, פול וצ׳ארלס, הקרובים מאוד זה לזה ושונים מאוד באופיים. מערכת היחסים ביניהם מקבלת תפנית כאשר בחורה נכנסת לעניינים. שברול מכניס רעננות נפלאה לסרט, במה שנחשב כאחד הסרטים שהיו ממובילי הגל הצרפתי החדש של שנות החמישים והשישים. תצוגות המשחק הנפלאות בו, של ג׳ין קלוד בריילי וג׳רארד בליין סוחפות את הסרט לתצוגת מסתורין ומתח שנדיר לראות על המסך. בסרט הופיעה גם סטפאן אודראן, שהתחתנה כחמש שנים מאוחר יותר עם שברול, והופיעה במספר גדול של סרטיו הבאים.

ללא מוצא (1966)

אחד מסרטיו הראשונים של רומן פולנסקי, והשני שלו בשפה האנגלית. בעוד שרבים מהפרסים בפסטיבל ברלין הולכים לבמאים אלמונים ויהלומים לא מלוטשים, הסרט הזה שונה במקצת. בשנת 1966 פולנסקי כבר היה מוכר בתעשיית הקולנוע העולמית, ולמרות שמספר הסרטים שעשה לא היה גבוה עדיין, הוא כבר הותיר חותם בתעשיית הקולנוע. זה הופך את הזכייה של הסרט למרשימה יותר.

פולנסקי עמד באחת מנקודות הזמן הקשות ביותר עבור במאים צעירים - מחד, הוא הוכיח שיש לו כישרון ולכן היה עם ציפיות גדולות עליו, ומאידך הוא עדיין לא היה בקליבר של הגדולים באמת כדי שיהיה לו מרווח לטעות ולשגות. פולנסקי הגיע לפסטיבל בגדר הבטחה, והוא הוכיח את עצמו בגדול. סיפורו של גנגסטר שמגיע בעל כורחו לאי נידח, שם הוא מפתח עימות עם זוג מסוכסך הוא אחד המותחנים המשובחים ברפרטואר שלו, אצל במאי שהמומחיות שלו היא מותחנים מרתקים.

12 המושבעים (1957)

קלאסיקת הקולנוע של סידני לומט ואחד מהסרטים האהובים והגדולים בתולדות הקולנוע המדורג בין עשרת הסרטים האהובים על גולשי אתר IMDB. הסרט מתרחש כולו בלוקיישן אחד - חדר המושבעים במשפט רצח. התסריט המבריק מציג את הצדדים השונים במקרה המורכב בדרך לא שגרתית ומקורית - לא דרך הצגת האירועים עצמם בחלקים, או מפרספקטיבות שונות, כפי שרוב הסרטים מסוג זה עושים, אלא אך ורק דרך הדיון הפורה והיצרי של 12 הגברים שנבחרו להיות מושבעים. הדמויות השונות מציגות אופי שונה, רקע שונה, ובהתאם לכך דעות שונות. ואיך אפשר לשכוח, על הדרך קיבלנו כאן את אחת ההופעות הטובות של הנרי פונדה האגדי.

תותי בר (1958)

יצירת הפאר של גדול במאי שבדיה אינגמר ברגמן. כשנה לאחר זכייתו של ״12 המושבעים״ בפרס החשוב בפסטיבל, הגיע זוכה נוסף שייזכר לדורות. הסרט השבדי מגולל את סיפורו של אדם זקן שמעלה זיכרונות מהעבר בדמיונו. כמה מתאימה העובדה שברגמן כתב את התסריט כאשר הוא בעצמו נמצא באשפוז בבית החולים. הבמאי הכניס פעמים רבות אירועים מחייו לסרטים שלו, אך זה כנראה הסרט האישי ביותר שלו. הסוגיות המורכבות שהסרט מעלה, יחד עם האופטימיות הזהירה שבו, מציבה אותו עד היום כאחד מסרטיו הגדולים של ברגמן, ובפסגת הרשימה שלנו. אפילו סטנלי קובריק הגדול הזכיר את הסרט הזה כסרט השני הכי אהוב עליו בכל הזמנים. br>