הגעתי לשלב בחיים שאני רק רוצה ליהנות, נמאס לי מהמלנכוליה של העולם

"אני מסכים שהסרטים הקודמים שלי הרבה יותר דרמטיים ופחות הומוריסטיים בגישה שלהם ונראה לי שהגעתי לשלב בחיים שאני רוצה רק לצחוק וליהנות. הסרט הזה מאוד אופטימי והסרטים הקודמים שלי מאוד פסימיים. נמאס לי מהמלנכוליה של העולם – התעסקתי בה מספיק", מתוודה הבמאי ותסריטאי מתן גוגנהיים על השינוי שחל בסרטיו מדרמה לקומדיה. סרטו החדש "שאיפה לחיים", שיצא לאקרנים בסוף השבוע, היה מועמד לשלל פרסי אופיר בשנת 2020. הסרט היה אמור לצאת באוקטובר 2020, אך אז הגיעה הקורונה והתכניות השתנו. "אנחנו מחכים לזה הרבה זמן. זה מרגש שזה אשכרה קרה כי זה היה מאוד מתסכל. סיימנו את הסרט בקיץ 2020 והוא היה אמור לעלות לפני שנתיים. ואז הגיע סיפור הקורונה".

גוגנהיים (45) ירושלמי במקור וכיום מתגורר ומלמד בתל אביב, בן למשפחה של ארכיטקטים כולל אחותו הגדולה, אך "ברח" מהייעוד המשפחתי המתבקש אל תוך עולם הקולנוע. מאז ומתמיד רצה מתן להיות במאי. "זו הבריאה של העולם. הבימוי זה כל הדברים יחד. ההגשמה האולטימטיבית של המציאות", הוא מסביר בעיניים נוצצות. מתן סיים מגמת קולנוע בתיכון, ואחרי שירות בפלח"ן נח"ל וטיול בחו"ל מיהר לתפוס את הכיסא בלימודי קולנוע שבאוניברסיטת תל אביב. "אחרי עשרים שנה בירושלים ממש רציתי לעזוב את העיר הזאת ותל אביב נראתה כמו חלום".

[*]

סרטו העלילתי הראשון "פרדייס קרוז", בכיכובו של עוז זהבי, יצא לאקרנים בשנת 2013 ועסק בסיפור אהבה בין חייל משוחרר ותיירת צרפתייה שחושף סודות כמוסים ששניהם מסתירים אחד מהשני, עד שהם מתגלים. סרט זה נגע בנקודות כואבות כאלה ואחרות שחווה מתן בשירותו הצבאי. "זה סרט שמאוד התעסק בחוויות הצבאיות שלי – זה היה סוג של טיפול פסיכולוגי שהעברתי את עצמי", הוא נזכר.

סרטו העלילתי השני, "שאיפה לחיים" (אותו ביים יחד עם אסף אבירי), הוא הסיבה לראיון בינינו. גיבור הסרט הוא קשיש בשם דב) שלמה בראבא) המתגורר בדיור מוגן בניגוד לרצונו. דב שהתאלמן מאשתו חוטף מהלומה נוספת כשהוא נאלץ לפנות את ביתו בשל צמצום הפנסיה שלו מהדואר בו עבד בעקבות ההפרטה. בניגוד לחבריו הקשישים שמסתגלים לרוע הגזירה וממלאים את זמנם בדיור המוגן בשיעורי יוגה ועישון קנאביס רפואי, דב אינו משלים עם המצב.

נקודת המפנה מסתמנת עם הגעתה של דנה (ג'וי ריגר), זוגתו של נכדו, לביקור. דנה היא עורכת דין משועממת שעובדת במשרד שאינו ממצה את יכולותיה ואת זמנה הפנוי מעבירה בעישון גראס .כשדב מבין את הפוטנציאל הכלכלי של מכירת גראס רפואי אותו מקבלים מבוגרים מעל גיל 75, הוא מבקש את עזרתה ויחד הם מקימים קבוצת מכירת וויד שתעזור לו לקנות את ביתו מחדש.

את התסריט כתב מתן יחד עם התסריטאי ובמאי אסף אבירי, חברו מלימודי הקולנוע. "גיליתי שזה הרבה יותר פשוט לכתוב יחד. יש בינינו תקשורת כמעט טלפתית ומבחינה מחשבתית אנחנו ממש משלימים אחד את השני. זה גם המשיך לתוך הבימוי. נראה לי שמאוד הפתענו אנשים כי לא התווכחנו או רבנו. לא מול אנשים וגם לא בינינו". הרעיון לתסריט הגיע מתוך סיפורים ששמעו מתן ואסף על אנשים שיש להם קרובי משפחה שמקבלים קנאביס רפואי ומוכרים את מה שהם לא צריכים. "גילינו עולם פשע משפחתי ולא עברייני – משהו הרבה יותר שטותי ומזה באה כל הרוח של הקנאביס בסרט. זה התחבר לסיפור של אסף ששמעתי במשך שנים על הקשיים להכניס את סבתא שלו לבית אבות ושני הסיפורים התחברו לנו", הוא נזכר.

הליהוק לסרט היה תהליך ארוך שהתחיל מבראבא שהתלהב מהתסריט. "אני חייב להודות שדי מראשית הכתיבה היה לנו את הדמויות של 'זהו זה' בראש כאנסמבל שצריך לתפוס את העמדות לתפקידים האלה. לא ידענו בדיוק מי ישחק את מי אבל דמיינו את החבורה הזאת", הוא משתף.

בנוסף לליהוק חברי 'זהו זה', הליהוק לדמות עורכת הדין כלל הרבה אודישנים עד שהוחלט על ג'וי ריגר (ראיון עמה יפורסם בהמשך השבוע באתר). "היא פשוט היחידה שהותירה בנו רושם. לפניה היינו בספק ואיתה זה הרגיש נכון. אני חושב שהיא מצליחה לתת פייט לשלושת הזקנים עם הדומיננטיות, הנוכחות והכריזמטיות שלה", הוא מחמיא. לגבי אלון נוימן שמגלם את דמות השוטר הייתה פחות התלבטות. "הוא מאוד אהוב למרות שהוא בתפקיד השוטר הרע וזה מה שמאוד אהבנו. הוא סוג של ענק רגיש", הוא מסביר.

איך היה לעבוד עם גליקמן, בראבא וריגר?

"הייתה חוויה מרתקת. דווקא בגלל שמדובר בשלושה דורות שונים של שחקנים. מצד אחד הגוורדיה של 'זהו זה' וגדי יגיל שמשחזרים קטעים ומצחיקים אחד השני. ומנגד ג'וי שהיא הדור הצעיר ואתה תוהה לפעמים מי המבוגר ומי הילד".

הסרט צולם ב'מגדלי הים התיכון' בנורדיה. "הייתה תחושה של סט הוליוודי ענק עם מדשאות, מכוניות גולף וכל המקום עומד לרשותנו באיזה אופן", הוא נזכר.

[*]

(מימין לשמאל - מתן גוגנהיים ואסף אבירי. צילום: רפי דלויה)

איך הייתה האווירה על הסט?

"הייתה אוירה רגועה אבל ברגע שאת מושיבה את דבל'ה, את בראבא, את גדי יגיל ויש את הסצנה גם של קושניר אז פשוט מגיעים פאנצ'ים אחד אחרי השני עד כדי שאי אפשר להשתלט על זה כי גם אתה נכנס לתוך הטרפת של הצחוק. היה מרתק לראות את זה".

במאי שגוגנהיים מאוד מעריך הוא רובן אוסטלונד השוודי, שסרטו החדש "משולש העצבות" יצא בישראל באותו יום כמו "שאיפה לחיים". "הוא מביא קולנוע מאוד שונה משלי. אבל אני מעריך אותו וחושב שהוא רב אמן". כרגע הוא עובד על סרט חדש בשם "נהגת בוס" יחד עם התסריטאית ומבקרת הסרטים מרלין וניג, שנמצא בשלב גיוס כספים ועליו הוא מנוע מלפרט. "ביליתי הרבה בירושלים בקיץ עם ההורים שלי כי הסרט הבא שאני מתעסק בו מתרחש בירושלים ועלו לי מחשבות שכדאי שאעשה עליהם סרט", הוא חושף. בנוסף, עומדים על הקנה פרויקטים נוספים עם שותפים אחרים כשביניהם סדרת טלוויזיה. "יש כל מיני כיוונים, אבל אין ספק שטלוויזיה מרגיש כמו השלב הבא. מבחינת תהודה – הטלוויזיה מנצחת".