אופוריה: ביקורת עונה שנייה

עברו שנתיים וחצי מאז שהגיעה הגרסה האמריקאית לסדרה הישראלית בעלת אותו השם והרעידה את המסכים. "אופוריה" הייתה משהו חדש ונועז, סדרה שתתבלט ותשנה לחלוטין את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על דרמות נעורים. היא הייתה גדולה וראוותנית אבל ידעה להיות אינטימית בו זמנית וכל צעד שהיא בחרה ללכת בו היה חכם ונכון מבחינה אמוציונלית. היא נתנה אפיון חדש על המסך לביטוי הידוע "סקס, סמים ואלכוהול" שעורבבו יחד עם תמהיל של טראומות, שברונות לב והצרות של הדור החדש.

העונה השנייה התחילה בתו שנראה מבטיח, אחד כזה שצועק "חזרנו" ובעיקר כזה שזוכר על מה הוא קיבל את מחיאות הכפיים בשנה שעברה ומעוניין להמשיך איתו. אבל מהר מאוד הובהר שזה לא המקרה והרצון של סם לוינסון לחקור כיוונים חדשים גרם ל"אופוריה" להפוך מהרגע החשוב ביותר בשבוע שלי למטלה שאני רק רוצה לסיים איתה; ובכך היא הגשימה את הסיוט הכי גדול של עצמה - אפשר להריץ אותה בקלות מבלי להרגיש שפספסת משהו שישנה את חייך.

[*]

אחד הקסמים שעבדו בעונה הקודמת הוא המיקוד בכל דמות כאינדיבידואל. נכון, הדמויות קשורות אחת לשנייה אבל כל אחת צריכה להתמודד עם הדברים שלה לבד, היא מקבלת את הספוט ולשעה שלמה אנחנו הופכים להיות היא. כצופים אנחנו מנסים להבין אותה בצורה הכי אמיתית וכנה שיש. בעונה החדשה, למרות הניסיון וההבטחה להמשיך עם הקו הקיים, כל קווי העלילה מסתבכים אחד בשני והקשר שנוצר כל כך מסובך עד שבמקום לנסות ולהתיר אותו, כל בחירה שיכלה להתפתח למשהו מעניין נעצרת במקום והופכת לשרירותית ומיותרת.

הדוגמה הכי טובה לכך היא ההצטרפות של אליוט (דומיניק פיק) לעונה עם ההפחדה הגדולה שהוא יהיה הדמות המפרידה בין רו לג'ולס. את העונה הקודמת סיימו בבום מאוד גדול בכל הנוגע למערכת היחסים שלהן. הסקרנות שלי התגברה אפילו יותר אחרי שני פרקי הספיישל בכיכובן של השתיים ואין ספק שלחלוטין רציתי שהעונה תחקור יותר את הקשר הזה. במקום, לוינסון בחר בדרך הקלה והכניס דמות חדשה מבלי להגיד משהו גדול מדי, דמות שסתם תעמוד שם ותהיה כתובה באופן עצל כדי לחפות על העובדה שהניצוץ שהובטח בעונה שעברה לא מתקדם לשום מקום. גם האנטר שייפר אגב, הסכימה שקו העלילה היה מיותר לחלוטין (טוב אולי לא לחלוטין כי היא זכתה בזוגיות חדשה מחוץ למסך).

אפשר לציין שני פרקים לטובה העונה. פרק 5 – שאולי יבטיח באופן מוחלט את האמי לזנדאיה שלגמרי לוקחת את הדמות של הנרקומנית העונה למצבי קיצון. היא נידונה לחיי סבל ומעגליות בלתי פוסקת של התמכרות, אבל גם ההתמסרות הפיזית של זנדאיה למשחק גדולה מאי פעם. ופרק 7- שקולנועית היה בנוי בצורה שגרמה לי לתהות "איפה זה היה כל העונה ולמה אני זוכה לקבל את זה רק לקראת שריקת הסיום?" פרק הסיום אגב, היה סגיר מתיש בדיוק כמו כל העונה.

בזמן שהרבה מהשחקנים השמיעו את קולם בכל הנוגע להתנהלות הנוראית של לוינסון במהלך יצירת העונה החדשה (כמו ברבי פריירה שהסתכסכה איתו ולכן גם לא הופיעה הרבה העונה), אי אפשר שלא לתהות אולי זו ההתאהבות של לוינסון בעצמו ושיגעון הגדלות שהפילו אותו כל כך מהר. "אופוריה" ניסתה להיות פרובוקטיבית ואיבדה הרבה מהקסם הקולנועי שבה, את תחושת האופוריה הוויזואלית שכל כך הקסימה אותנו בעונתה הקודמת. הסדרה שמרה על היכולת לספק אינטימיות חמה ולספר את הדרמה ביצירתיות, רק שהפעם משהו בה הרגיש כמו גרסה שטחית יותר של עצמה.

המזל שלה זה שיש לה קאסט חזק מאוד שמצליח להציל את העונה מלהיות אסון. המשחק בה היה נהדר ואין ספק שדמויות כמו קאסי (סידני סוויני המדהימה) קיבלו יותר מקום על המסך והפכו את זה למופע שלהן. העונה הזו הייתה קריאת אזהרה תחת המילה "היבריס" לסם לוינסון. אי אפשר להישען על מה שקיים לנצח, אבל גם אי אפשר לעצור בנייה של משהו יפה באמצע. בייחוד לא כשאתה נושא אחרייך אחריות לליבם של מעריצים ברחבי העולם, אנשים שרק רוצים להיות לרגע באופוריה.

העונה השנייה של "אופוריה" זמינה לצפייה ב-VOD של HOT, yes וסלקום tv. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן