ביקורות סרטי נטפליקס: נס בתא מספר 7 ואולטראס

נס בתא מספר 7

מבקר: אביב עגיב

הטלנובלות הטורקיות מיצבו את עצמן בשנים האחרונות כנכסי צאן ברזל בטלוויזיה הישראלית והפכו לדבר הכי חם בשיחות הברזייה ובקבוצות הפייסבוק. כל זה קרה הרבה בזכות ההצלחה המסחררת של "הכלה מאיסטנבול", שהפכה לסדרת פולחן וסללה את הדרך למגוון רחב של סדרות וסרטים בשפה הטורקית לכל סלון בישראל ובעולם. השימוש בנופים היפים של טורקיה, בפסקולים, ובעיקר - בבדלנות המובהקת של המקום שלא מנסה להתחנף לאמריקאים ושומר על הדנ"א של המדינה, הפכו את התוכן הטורקי לפופולרי במיוחד. ולכן, זה רק היה עניין של זמן עד שיגיע סרטו של הבמאי מהמט אדה אוזטקין - "נס בתא מספר 7", עיבוד לסרט קוריאני מלפני שנים ספורות, שכולו שיר הלל לשפה הטורקית ושהפך בחסות נטפליקס ללהיט ענק בישראל.

אם לאמריקאים יש את "חומות של תקווה", "גרין מייל", "הפרפר" ועוד סרטי כלא רבים, מרגשים וטובים שהפכו במרוצת השנים לקלאסיות על זמניות, הטורקים לגמרי יכולים להתהדר בתשובה משלהם שנשענת על אותם קווי עלילה של סרטי הכלא המפורסמים. הסרט מספר את סיפורו של ממו (אראס בולוט אינמלי, בתצוגת משחק מרגשת וכובשת) אלמן, אב לאובה הקטנה (ניסה סופיה) ושסובל מתסמונת דאון. השניים מתגוררים עם סבתו של אובה – פאטמה, אשר מטפלת בשניים ומגדלת אותם משל היו בני אותו הגיל (באחת הסצנות היפות בסרט, הסבתא מסבירה לנכדתה כי אביה והיא מבחינה מנטלית בני אותו "הגיל").

ביום אחד מתהפך על אובה גורלו. זה קורה לאחר שחסר המזל נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, וכבר בתחילת הסרט ימצא את עצמו מואשם במותה של בתו של הגנרל המקומי. כיאה לסרטי הכלא הפופולריים, מהנקודה הזו מתרחשת שרשרת אירועים מהירה שבמהלכה נלקח אובה לבית האסורים הטורקי. כל זה קורה לא לפני שהמשטרה המקומית והמוטה להפליא מפליאה בו את מכותיה. בהמשך, הוא יעבור משפט בזק במהלכו ייגזר עליו גזר דין מוות וכל שנותר למסכן הוא להילחם על חפותו.

מהנקודה הזו היוצרים של הסרט משתמשים ללא חת במאפיינים הטורקיים המוכרים, מה שלעיתים מגביר את התחושה שמא נקלענו לטלנובלה טורקית. אולם, לזכותם ייאמר שהשימוש במוטיבים הטורקיים כמו בפסקול האותנטי נעשה באיזון ובמודעות מלאה ולכן גם מצליח לשמור על חינניות ובידול מקוריים. גם הבחירה להפיח אופי בחבריו לתא של אובה, היא בחירה נבונה שלא נופלת לסטריאוטיפ המוכר של דמויות האסירים האלימים ורפי השכל, והם גם אלו שהופכים את הסרט לניתן לצפייה גם בסצינות היותר אלימות שלו. נקודות הקסם והרגש של הסרט מתבטאות במיוחד בסצנות שובות הלב של אובה, בתו, שבשלב מסוים מצליחה לחמוק לכלא כדי להתאחד עם אביה, וגם בעזרת חבריו לתא שמחבבים אותו ככל שמתקדם הסרט ונרתמים לעזרתו. הם גם אלה שנותנים ביטוי מובהק לאבטיפוס הטורקי שטמון בכל אחד מהם וחושפים סטריאוטיפ אחר, מה שמייצר לעיתים רגעי צחוק של ממש.

תעיד על כך אחת הסצינות שבהן אשתו של אחד האסירים מגיעה לכלא להתחשבן עמו על מעשיו והתוצאה שמתקבלת היא תחושה שאנו צופים בסרט בורקס טורקי מהסוג שהסבא והסבתא של רובנו היו צופים בנעוריהם. אך למרות כל ההפוגות הללו, אל תטעו. הסרט ידע ללחוץ גם על בלוטות הרגש שלכם, ויגרום לרגשנים שביניכם לדמוע בסצנות השיא שלו. אלו מגיעות לגבהים חדשים ככל שמתקדם הסרט, שנאמן לז'אנר שממנו הוא עשוי, ושמגדיר מחדש את עולם הטלנובלות במתכונתו הקולנועית.

[*]

אולטראס

מבקר: מתן נסטל

בימים בהם איטליה הפכה למוקד התפרצות של קורונה והספורט העולמי הושהה ברחבי העולם הצפייה ב"אולטראס" נדמית ממש כמשב רוח מרענן מהעבר שמזכיר לנו עד כמה כדורגל מהווה תרבות עולמית בפני עצמה. היסטוריונים, פסיכולוגים, סוציולוגיים ופילוסופים אף מכירים במשחק כבעל אלמנטים החופפים לדת. עוצמת המשחק, היכולת שלו ללכד את העם, את הציבור, את העולם כולו, לחבר, לפרק, לגבש, להשפיע, להוביל לאהבה ולשנאה, הכוח העוצמתי בכדורגל שנחשב לענף הספורט הקבוצתי הפופולרי והנפוץ ביותר בעולם, מוצג בסרט מופת זה ברמת מיקרו מובהקת ביותר ומתוך עיני המציאות המאותגרת בנאפולי, איטליה.

הסיפור המתואר בעלילה משלב באופן ססגוני את האינטגרציה בין יופייה הנוסטלגי וההיסטורי של עיר הנמל לצד מראות העוני השוררים בה ובד בבד, את סיפורם של ''האולטראס'', קומץ אוהדים רדיקלי של קבוצת הכדורגל נאפולי. מונח האולטראס מתאר את תופעת האוהדים הכי קיצוניים, שקיימת כמעט בכל קבוצת ספורט ובפרט בעולם הכדורגל. לרוב, האולטראס מזוהים לפי פרמטרים של כוחנות, אידיאליזם ומרדנות, הם רואים עצמם כאליטה ביחס לשאר האוהדים ולרוב מונהגים על ידי ''הנבחר'' שלהם ופועלים באופן ייחודי ולא ניתנים לשליטה ע"י המשטרה, הצבא ושאר מוסדות השלטון הקיימים במדינה ובעיר.

העלילה המתוארת בסרט מתפתחת באופן מרשים ביותר בכך שאלמנט האהבה הדומיננטי מגיע מהמקומות הלא צפויים שניתן לחזות וכאשר אהבה ומלחמה נפגשים יחדיו. הבמאי האיטלקי פרנצ'סקו ליטיירי מציג בסרטו המלא והראשון את קבוצת האולטראס של נאפולי בנקודת זמן מאוד קריטית עבורה בשלהי עונת הכדורגל כאשר האליפות, נראית ממש מעבר לאופק. כאמור, עבור האולטראס, אין זה עניין של אליפות או לא אלא עניין של כבוד, אמונה ושיגעון בלתי נלאים לקבוצתם.

שושלת ''האפצ'ים'' המתוארת בסרט זה כאולטראס של נאפולי, מונהגת על ידי גיבורה סנדרו בן ה-50 המכונה ''המוהיקן'' אשר מנסה לצאת מהעולם בו הוא חי כל חייו ומגלה בזאת צדדים חדשים באישיותו הן מבחינה אישית ורוחנית והן ביחס לחבריו הנאמנים שנמצאים בציפייה מתמדת שהמנהיג שלהם יהיה איתם לנצח. גיבור נוסף של הסרט הוא אנג'לו בן ה-16 שרואה בסנדרו כמדריך הרוחני שלו וכמי שינהיג אותו ויעזור לו בחיים. לשניהם מאפיינים אישיותיים דומים וייתכן וסנדרו רואה את אנג'לו במידה מסוימת כבנו ובהתאמה מגונן עליו מפני כל באופן הרואי, אך לעתים ההתגוננות גובה מחיר כבד.

נדבך מרכזי נוסף באפקטיביות של הסרט הוא המוזיקליות שבו שיצר האמן האיטלקי נפוליטני ליברטו שהיא ייחודית, מקורית ומהפנטת. שילובים של אלקטרוני, ראפ, האוס, דאנס לצד נוסטלגיה וטכנו, מובאים במיקס מושלם שמאפיין הן את חיי הלילה שמתקיימים בנאפולי והן את אופי הסיפור המתפתח מההתחלה עד לסיומו. מומלץ ביותר להאזין לפס הקול המרגש לאחר הצפייה בסרט.