מעברות: ביקורת סדרה דוקומנטרית

בזמן שהתחילו להתפתח זקיקי מוזיקת רוקנרול והמלחמה הקרה הייתה בהתהוותה, החלו לבעבע במדינת ישראל יישובי קליטה זמניים שנקראו מעברות. באוהלים רעועים ותנאי תברואה קשים התגוררו זה לצד זה עולים מארצות המזרח וממזרח אירופה. המעברות היו בעיקר בזמן תקופת הצנע בישראל, בין השנים 1949 ל-1954. תקופה זו היוותה אבן דרך בהיסטוריית מדינת ישראל ומזוהה עם מצוקה וקיפוח, בעיקר כסוגיה מזרחית בשיח המקומי. הסדרה הדוקומנטרית "מעברות" ממשיכה את קו הסרטים הדוקומנטריים על פרשיות מסעירות בהיסטוריית מדינת ישראל שנעשו בשנים האחרונות. הסדרה, שנוצרה ע"י אריק ברנשטיין, שי להב, דינה צבי-ריקליס והילה שלם בהרד, מתארת את נושא קליטת העולים השונים במעברות תוך התמקדות בקשיי קליטה, בעיות התעסוקה, הכלכלה, הרעב ובעיקר הצגת הקיפוח המזרחי ששרר באותה תקופה.

הפרק הראשון נקרא "תוהו ובוהו – מחנות העולים" והוא מסביר על התחלת תקופת המעברות תוך התמקדות בשנים 1949-1950. מדינת ישראל הצעירה הייתה מורכבת מכמות עצומה של פלשתינאים, לעומת מיעוט יהודי. הממשל בראשותו של בן גוריון החל במסע להביא עוד ועוד יהודים לארץ ישראל. הבאת כמות יהודים עצומה, גרמה לסחרור מטורף וחוסר יכולת המדינה להתמודד עם הכמות בפרק זמן כה קצר. הפתרון היה לשכן אותם במעברה, שתוכל לאכלס את הכמות המאסיבית של העולים. בפרק צוין בהרחבה הריסוס בחומר הדברה נגד כינים. נאמר כי העולים מאירופה קיבלו הסבר למה הוא נועד, בעוד העולים מהמזרח לא הבינו את משמעותו וחטפו מכך הלם. הבדלי המנטליות שחצצו בין העולים ממזרח אירופה לעולי המזרח, והשפה השונה שכל אחד מהם דיבר, תרמו לתחושת הכאוס במעברות. גולת הכותרת בפרק היא נושא חטיפת התינוקות התימנים שהעלה מהאוב סיפורים קשים על תינוקות שהופרדו מאימותיהן באמתלה רפואית, כאשר בפועל נחטפו ולהורים נאמר שהם נפטרו. הסיפורים האישיים שנשמעים בפרק המחישו את הטרגיות שבדבר והראו כי למרות שדשו בנושא לא מעט, הוא הותיר פצע פתוח ושותת דם בשיח הישראלי.

הפרק השני שנקרא "החלום" מתמקד בשנים 1950 – 1951. בשנים אלה ישנו מעבר מאוהל לצריפון במעברה וההקצבות שהיו מנת חלקם של העולים נגוזות. בשל כך, העולים חווים משבר נוסף כשהם נאלצים לכלכל עצמם באמצעות עבודה. משבר נוסף היה בתחום הפוליטי כשלוי אשכול ודוד בן גוריון היו חלוקים ביניהם בנוגע לגל העלייה מבגדד. הראשון התנגד מטעמים כלכליים והשני היה בעד מחשש שלא תינתן להם עוד הזדמנות לעלות לארץ. הפרק מסביר כי החזון של בן גוריון היה להפוך את החברה הישראלית לאחידה. האמצעים לביצוע חזון זה היו לשכן יהודים מתפוצות שונות יחד בבית משותף כשיש ביניהם הבדלים תרבותיים, לשוניים ואף דתיים. בשל השוני הרב בין האשכנזים למזרחים, שררו ביניהם יחסי שנאה וקנאה. אך יחד עם זאת, החיבור והקשר שנרקם בין העדות השונות תרם גם לשיתוף פעולה. העולים המשיכו לחיות באותו צריפון למרות הבטחות הממשל ולכן חשו שהחלום הגדול נסדק והתנפץ לרסיסים. הפרק השלישי שנקרא "השבר", דן בשנים 1952- 1953 ומתאר את תחושת הקיפוח שחשו עולי עדות המזרח, שרק הם נותרו לגור באוהלים ואילו כל האשכנזים עזבו את המעברות. הסכם השילומים מגרמניה היה עוד מסמר בארון. הוא חידד עוד יותר את הפערים החברתיים והעמיק את הקרע בין אשכנזים למזרחים. חזונו של בן גוריון ל"כור היתוך" הופנה לדור העתיד. על מנת לממש את החזון, החלו לעודד שליחת ילדים מהמעברה ליחידות חיצוניות כמו קיבוצים וגדנ"ע. בתחום התרבות הקפידו כי הצגות ושירים יבואו לידי ביטוי רק במלל עברי ולא בשפות אחרות כמו ערבית או יידיש. המטרה הייתה ליצור תרבות אחידה עם ערכים מקומיים וחילוניים שמוחקים את השורשים הדתיים והתרבותיים של העולים.

בפרק הרביעי שנקרא "סרח עודף", עוסקים בשנים 1952 – 1955. למרות שבסוף שנת 1952 הצהירו על סיום המגורים המעברות, ההצהרות לא התממשו. היו עולים שהעדיפו להישאר והם הוצגו כסרח עודף, שבוחרים לחיות בזוהמה ובקבצנות ובלבד שלא שיצטרכו לשלם מכספם על שיכון. תקופה זו אופיינה בעוני רב, בשיעורי פשע גבוהים, בבעיות סוציאליות רבות, בעיות בריאותיות, באומללות רבה וכתוצאה מכך בשיעור התאבדויות גבוה. בנוסף דיווחו המרואיינים על מקרי אלימות במשפחה, על ניצול מיני ואף על מכירת תינוקות להורים חשוכי ילדים עבור כסף. בשנים המדוברות פונו עולים רבים מהמעברות לשיכון, אך בזאת לא הסתיימה המצוקה. השיכון החדש לא הצליח להתרומם ושימר את אותן הבעיות שכללו שיעור גבוה של עוני, פשיעה ושוק אפור. לאחר ההתרגשות הראשונית, העולים התגעגעו לימי המעברה ואף טענו כי "בשיכון לא הייתה מקלחת, לא שירותים, לא ביוב. במעברה התנאים היו יותר טובים". בזאת תם נושא המעברות כי באמצע שנות החמישים מגיע גל עליה חדש בעיקר מצפון אפריקה שמועבר לעיירות פיתוח במהלך שנקרא "מהאנייה לכפר". עיירות הפיתוח שימרו את הסטטוס קוו של המעברות, אך זה כבר סיפור אחר שיש לדון עליו בהרחבה.

ארבעת הפרקים של הסדרה ממחישים באופן עקבי את הקשיים הרבים שעברו על העולים, תוך התמקדות בעולים המזרחים ובקיפוח שהם חוו. המעברה הייתה תקופה היסטורית חשובה והרעיון לדון בו בהרחבה מעורר השראה. הפרקים מכילים תוכן היסטורי ומשלבים בתוכם ראיונות עם מומחים שונים, סרטונים, ציורים, קטעי קומיקס ופסקול אותנטי. החלק המעניין הוא הסיפורים האישיים שמצליחים להמחיש את רוח התקופה, לרגש ולתרום לתחושת האמפתיה. יחד עם זאת הייתה חסרה לי זווית אשכנזית לטענות הרבות על קיפוח שנשמעו מצד המרואיינים השונים. היה יכול להיות מעניין לשמוע את נקודת מבטם על הטענות הרבות שהועלו.

כמו כן, פרק שלוש שמדבר על הסכם השילומים לא העביר מספיק טוב את הפילוג שחל בעם ואת הזעם הרב שחשו העולים שעברו את השואה. נקודת מבטם לא ניתנה וחבל – מדובר בנושא משמעותי בשיח המדינה. הסתכלות ביקורתית על תקופה זו מראה כי גם העליות שאחרי, בשנות התשעים, מברית המועצות ומאתיופיה המשיכו את קו הקיפוח שזכו לו המזרחים. אנשים משכילים שהיו רופאים ומרצים בארצות אלה, מצאו עצמם כעובדי ניקיון ותברואה ושוכנו בעיקר בפריפריה. כלומר לא הופנמו טעויות העבר, אך אני מקווה שהסדרה תסייע להפנים את תובנות העבר ולא לחזור על הטעויות שנעשו עם גלי העלייה העתידים לבוא.

הסדרה "מעברות" משודרת בימי רביעי ב-21:00 בכאן 11. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן