Seret מהעבר: 40 שנה לקוקון

"קוקון" (Cocoon), סרטו של רון הווארד שיצא למסכים ב-1985, הוא סרט מדע בדיוני על חייזרים מהסוג המיטיב, שמציעים למין האנושי חיים בכוכב שלהם, גן עדן שבו אין מחלות ומוות. הוא יצא אחרי ההצלחה הגדולה של רון הווארד, שחקן מצליח שקנה את עולמו בסיטקום הקלאסי "ימים מאושרים" (Happy Days), הפך לבמאי, וסרטו "ספלאש" על גבר שמתאהב בבת ים בכיכובו של שחקן צעיר בשם טום הנקס, הפך ללהיט.

גם ב"קוקון", משחק אלמנט המים תפקיד מרכזי. זהו מקום מושבם של החייזרים ששומרים כך על כוח החיות שלהם. הסרט צולם בפלורידה, המקום אליו פורשים אמריקאים רבים. כך קשר התסריט של טום בנדק ודיוויד ספרשטיין בצורה מתוחכמת, מצחיקה ומרגשת את סיפור המדע הבדיוני על חייזרים שהגיעו מכוכב אחר כמשל על הזדקנות והשלמה עם המוות המתקרב.

כוכבי הסרט הם שחקנים אייקונים, שעשו קריירה מפוארת בתיאטרון ובקולנוע: דון אמיצ'י, שזכה באוסקר על תפקידו בסרט, התחיל את הקריירה שלו ככוכב רדיו וודוויל בשנות ה-30, מורין סטייפלטון, אגדה אמריקאית שזכתה בפרסי אוסקר, אמי וטוני, יום קרונין, ששיחק בסרט לצד אשתו בחיים ג'סיקה טנדי, שניהם אגדות הוליוודיות. ווילפורד ברימלי ששיחק גם הוא בסרט היה רק בן 49, אך חבר לחבורה הוותיקה באמצעות איפור וצביעת שיערו ללבן.

הסרט זכה להצלחה מסחרית נאה עם הכנסות של 85 מיליון דולר מול תקציב של 17 מיליון דולר, ואף הוביל לסרט המשך הרבה פחות מוצלח ב-1988 שבו כיכבו השחקנים המקוריים. המוקד הרגשי של הסרט הוא המתח בין חבורת הזקנים, שמגיעים לחלל על מנת לחיות לנצח, לבין מי שבוחר להישאר בכדור הארץ ולקבל את עובדת ההזדקנות והמוות. אפשר לומר שזהו משל על "גן עדן" בגרסתו המד"בית. האם מי שמאמין שיש משהו לאחר המוות, מאושר יותר ממי שמקבל את עובדות החיים ולא חושב שלאחר מותו הוא יחיה חיי נצח במקום מדומיין שבו הכל תמיד טוב?

הסרט מציג את הדילמה הזאת דרך דמויות מעוררות הזדהות שמתמודדות עם הקשיים של הזקנה. העלילה מתחילה בבית אבות בפלורידה, שבו המוות תמיד נוכח, ומתמקדת בשלושה חברים שרוצים להמשיך להרגיש צעירים. הם עושים זאת באמצעות התגנבות לבריכה בבית הנטוש הסמוך לבית האבות. הבריכה היא "מעיין הנעורים" של הסרט. כמו בסיפור האגדה על מעיין הנעורים, מקום שהרפתקנים הולכים לחפש אותו, כך שלושת הזקנים חסרי המנוח מגלים בבריכה מקור חיים שמחזיר להם את נעוריהם. המקור מתגלה לאחר שלבית מגיעה חבורת אנשים, המתגלים כחייזרים בעור אדם, המאכסנים בבריכה את הפקעות (cocoons) שעל שמן הסרט. בתוכן נמצאים החייזרים שהושארו על כדור הארץ וכעת החייזרים שבו כדי להחזיר אותן לכוכב שלהם. החייזרים גם שוכרים את שירותיו של בעל סירה צעיר (סטיב גוטנברג, "שלושה גברים ותינוקת") שאף מפתח סיפור אהבה עם חייזרית יפה המגולמת על ידי טהני וולש, בתה של פצצת המין משנות ה-60 ראקל וולש.

סיפור החזרה לנעורים של המבוגרים מסופר בהומור ובחן, כולל בדיחות לא מצונזרות על מה שקורה להם אחרי שטבלו בבריכה וגילו מחדש את המיניות שלהם, לשמחתם של נשותיהם המתמוגגות. אבל בסרט יש גם התמודדות עם מחלות ומוות. כך כאשר אחד החייזרים שהיה בתוך הפקעת מוצא מהמים ומת בזרועותיו של מנהיג החייזרים שהגיע להחזיר את אנשיו הביתה. הסצנה הזאת מקבילה לסצנת המוות של אשתו של אחד החברים, ברני (ג'ק גילפורד), היחיד מהחבורה המסרב להצעה המפתה לחיות לנצח על כוכב אחר. החייזר מגלה אבל ומוות מהו, ודומע בפעם הראשונה.

הסרט נפתח בנכד של אחד הגיבורים המסתכל בטלסקופ לשמיים, ומסתיים בנכד המסתכל לשמיים לאחר שסבו, סבתו ושאר יושבי בית האבות עלו לשמיים, כלומר לחללית של החייזרים שהבטיחו להם גרסה של חיי נצח בחלל, בלי מחלות וכאבים. על כדור הארץ נערכת הלוויה, אך הנכד מסתכל לשמיים בחיוך ובסרט ההמשך אף פוגש שוב את סבו וסבתו ששבו לכדור הארץ.

לסופר האמריקאי הדגול נת'ניאל הות'ורן יש סיפור על חבורת זקנים שלוגמים ממעיין הנעורים, ומיד חוזרים להתנהגות המטומטמת וההרסנית שלהם כצעירים, עד שהם שופכים את מה שנשאר מהמים. ב"קוקון" יש סצנה שבה כל יושבי בית האבות נכנסים למי הבריכה לאחר שהבינו שהיא "מעיין נעורים", אך מעשיהם הנמהרים פוגעים בכוח המחייה של הבריכה. המים "לא עובדים יותר", בדיוק כמו בסיפור של הות'ורן. האם חזרה לנעורים היא תמיד הפתרון? במקרה של אחת הדמויות בסרט, כאשר המים מרפאים אותו מסרטן, הוא חוזר להיות רודף נשים, וכמעט מאבד את אשתו האהובה.

"קוקון" הוא סרט מרגש ויפה על חיים ועל מוות, על הזדקנות ועל השלמה, ועל הדרכים בהן אנשים ממשיכים למצוא משמעות גם אחרי שנדמה שחייהם הפסיקו להפתיע אותם. כמו סיפורי מדע בדיוני משובחים אחרים, הוא לא באמת מדבר על חלל חיצון וחייזרים אלא על המשמעות של היותנו אנושיים. לכן הסצנות בהן "משילים" החייזרים את העור האנושי והופכים ל"אור", הן גם משל לנשמה, ל"אור" הפנימי שנמצא באדם, למה שהוא משאיר אחריו כשהוא משיל את הקליפה החיצונית ונשאר עם המהות.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן