Seret מהעבר: 30 שנה לקלולס

איך הרגשתם כאשר צפיתם בסרט ״קלולס״ לראשונה? ככל הנראה נהניתם וצחקתם. אפשר גם להניח שהתרגשתם והתחברתם לדמותה המפונקת של שר הורוביץ. כאשר צפיתי בו לראשונה - הופתעתי. הופתעתי כי למרות שציפיתי לקומדיית נעורים רומנטית קלת דעת, אחד מהז׳אנרים העמוסים לעייפה בסרטי נוסחה שמיצו את עצמם, צפיתי בסרט שהצליח להגדיר תקופה.

מדקות הפתיחה של הסרט, הוא שואב את הצופה לעולם של שר הורוביץ - לאורך הסרט היא מקריינת את העלילה, המחשבות והרגשות שלה. על הנייר, שר היא לא דמות שקל להזדהות איתה - היא בת עשירים, מפונקת, מתנשאת ומאוהבת בעצמה. "יש לי חיים של נערה מתבגרת רגילה", היא אומרת, ברגע שהיא מתארגנת בביתה העצום בבוורלי הילס. אבל, מבעד למעטה החיצוני השטחי, היא דואגת לחברותיה, היא לוקחת תחת חסותה תלמידה חדשה בבית בספר ועוזרת לה, ומפגינה חיבה ודאגה כלפי אביה (דן הדייה). למרות חוסר המודעות ורוח השטות שלה, היא מפגינה לא מעט תכונות שמחברות אליה את הצופים. למעשה, פתיחת הסרט מהווה אקספוזיציה מושלמת מאין כמוה - בתוך דקות בודדות אנחנו נכנסים לעולם הקצבי של הסרט, ומכירים את הדואליות שבדמות הגיבורה שלו.

לאורך הסרט, שר עוברת תמורות שונות ומצליחה להתגבר עליהם בזכות התושיה והיצירתיות שלה. כאשר היא מקבלת ציון לא טוב במקצוע הדיבייט, היא מוצאת אהבה למורה שלה (מר הול, בגילומו של וולאס שון) וגורמת לו להיות נדיב יותר עם הציונים שהוא מחלק. כאשר מגיעה תלמידה חדשה לבית הספר, תאי (בריטני מרפי ז"ל), היא מלמדת אותה את המשחק החברתי בתיכון ומחפשת עבורה בן זוג הולם. אבל, כשזה מגיע אל עצמה, היא לא מצליחה למצוא את הבחור המתאים. היא סירבה לחיזוריו האגרסיביים של אלטון, צעיר יהיר ובן עשירים בעצמו, ולא מצליחה לפתות את כריסטיאן, שמאוחר יותר אנחנו מגלים כי הוא לא סטרייט.

לאורך הסרט היא מתווכחת עםן אחיה החורג, ג'וש (פול ראד) ומלגלגת עליו, אך ככל שהעלילה מתקדמת, ובמיוחד לאחר שהיא מוצאת את עצמה מקנאת כאשר תאי מביעה בו עניין, היא מבינה שהיא מאוהבת בו. מצחיק לחשוב כיצד בסרט כל כך תמים, שמיועד בעיקר לקהל נוער או צעיר, שורת המחץ היא נושא שנחשב טאבו. התאהבות בין אחים חורגים היא נושא שאין כמעט סרטי קולנוע שנוגעים בו, למרות שאין קשר דם. אבל, הסרט לא מתעסק כאן בהשלכות של הרומן. היה מעניין לראות, לדוגמה, את תגובת אביה של שר או של הסביבה שלהם. אך קשה להאשים אותם, במידה והנושא היה תופס נפח גדול יותר, הסרט היה מאבד מהממד הצעיר וחסר הדאגות שלו. על כל פנים, ג'וש מייצג פה את האניטתזה לדמותה של שר. הוא ההפך הגמור שלה - בוגר, רציני, פוליטי וציני. הוא מייצג את ׳העולם האמיתי׳, בעוד שר מייצגת את הבועה הדמיונית, של חיי הצעירים הפריווילגים בבוורלי הילס. ההתקרבות שלהם מראה את האיחוד בין שני העולמות ואת ההתבגרות של שר לאורך הסרט. את דמותה של שר מגלמת אליסיה סילברסטון הנהדרת. סילברסטון מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, פניה התמימות והיפות מתארות במדויק את הדמות בסרט - רגילה לקבל מה שהיא רוצה, טובת לב ו-ובכן, חסרת מושג (קלולס) בנושאים מסוימים. אך כמה שהיא תפשל או תעצבן לא ניתן לכעוס עליה, כי ניתן לראות שזה נובע מבורות ולא מכוונת זדון. סילברסטון השתמשה בהצלחה בדמותה הרכה והשברירית בסרט הראשון בו שיחקה, שנתיים לפני התפקיד של שר, במותחן האירוטי ״דלוקה עליו עד מוות״. אך שם היא ניצלה את חזותה לכיוון הרבה יותר מסוכן, ההפך הגמור מהתפקיד ב"קלולס".

שר אמנם מאוהבת בעצמה, או במילים אחרות, נרקיסיסטית. אבל פה טמונה עוד תכונה בסרט המייחדת אותו ומבדילה אותו משאר סרטי הז׳אנר. בתחילת הסרט, היא חיה בעולם משל עצמה - עסוקה במראה שלה, בקניות בגדים ובסטטוס החברתי שלה. אבל, כאשר היא חווה בפעם הראשונה שדברים לא הולכים לכיוונה בחיים - לא בפן החברתי, לא בפן הרומנטי וכאשר היא נכשלת במבחן הנהיגה - היא עוצרת ומהרהרת. היא חושבת על חייה, ותוהה אם סדרי העדיפויות שלה תקינים. היא שואלת את עצמה אם היא מעריכה מספיק את האנשים בחייה, והאם היא מראה את זה מספיק.

שר עושה משהו שנרקסיסט טיפוסי אינו עושה - היא יוצאת מתוך ראשה, מתוך הבועה שבה ראתה את העולם, ותוהה איך היא יכולה להשתנות כדי להיות אדם טוב יותר. ואז היא עושה את זה - היא עוזרת לאביה בפרויקט חשוב, מביעה הערכה כלפי בני משפחתה וחברותיה ומוצאת דרכים לעזור לאנשים סביבה. היא משתנה. והיא לא עושה זאת כדי שאחרים יראו, או כדי להשיג מטרה מסוימת - היא עושה זאת כדי לשפר את עצמה והסביבה שלה. זהו סרט אנטי-נרקיסיסטי במהותו, הוא מראה שעל מנת להשיג סיפוק אמיתי אדם צריך להגדיר את עצמו דרך מעשיו, ולא דרך מה שאחרים חושבים עליו.

נהדר לראות שגם היום, הבדיחות והרגעים הקומיים הרבים מספור שמלווים את הסרט לא איבדו מכוחם. "קלולס" עדיין מצחיק גם שלושים שנה לאחר צאתו, בזכות שנינות על-זמנית ושימוש בדיאלוגים חכמים. הדמויות לא לוקחות את עצמן ברצינות יתרה ונטולות מודעות עצמית, מה שמוביל למגוון סיטואציות מצחיקות, שתורמות לאווירה הספונטנית והקלילה. הסרט השפיע רבות על סרטי נוער, ובעקבותיו יצאו סרטים נוספים שניסו, גם הם, לשלב קומדיה יחד עם נושאים רציניים שנוגעים לגיל ההתבגרות, בהם "10 דברים שאני שונאת אצלך" או "ילדות רעות". וזאת מבלי להזכיר את ההשפעה האופנתית שהייתה לו - עם הלבוש האייקוני של של גרבי ברך, קשתות בשיער ותלבושות משובצות.

במאית הסרט, איימי הקרלינג, ניווטה בגאון בין העלילה מרובת האירועים לבין הדגש שהיא העניקה לדמויות עצמן. היא הכתיבה את הקצב המהיר של הסיפור, כך שאין רגע משעמם או חסר טעם לאורך הסרט. לעיתים אפילו קל לפספס משפטי מחץ או חלק מהניואנסים הקטנים שהשחקנים מפגינים בכל סצנה וסצנה. נדמה כי אין פרט שהקרלינג לא חשבה עליו מראש בכתיבת ובבימוי. אלמנט מדהים נוסף שמתגלה בסרט הוא שאין דמות שלא מצליחה לעורר אמפתיה ואת אהדת הצופים. שני המורים המשעממים והקשים? הם בסך הכל היו צריכים קצת אהבה בחייהם. אביה של שר, העורך דין הקשוח וקר הלב? ברור לאורך הסרט כמה הוא אוהב את ילדיו (גם את החורג מביניהם), ושהוא עובד קשה כדי שיהיו להם חיים טובים. וכך גם לגבי אחרים. אין דמויות רעות, לכולן יש סיפור שעומד מאחורי המעשים שלהן.

הקרלינג ביססה את התסריט באופן רופף על הרומן של ג'יין אוסטן, "אמה", שיצא בשנת 1815. האופי של שר דומה מאוד לגיבורת הספר, אמה וודהאוס, כאשר שתיהן חסרות דאגה, מפונקות ושדכניות מטבען. גם בין דמויות המשנה וסיפור האהבה של הסרט יש קווי דמיון מקבילים רבים. ההבדל המהותי הוא בכך ש"קלולס" הוא מודרני מטבעו, כאשר עלילת הסרט מתרחשת באיזור הזמן של צאתו - 1995, בעוד שהספר מתרחש כמעט 200 שנה קודם לכן, ומתאים לרוח התקופה הזו.

להקרלינג, שהתפרסמה בזכות הסרטים "תראו מי שמדבר" ו"נעורים בקצב מהיר", ומאוחר יותר גם ביימה פרקים בסדרה "אחת שיודעת", יש יכולת ליצור מוצרי בידור לנוער, שמצליחים לצבור קהל בכל הגילאים. לפני צילומי "קלולס", הקרלינג למדה ודיברה עם תלמידי תיכון בבוורלי הילס. היא התבוננה בהתנהגות התזזיתית שלהם והקשיבה לצורה שבה הם מדברים, והוסיפה לזה את ההגזמה ההומוריסטית שלה. התוצאה היא הומור תיכוניסטי שנשאר רלוונטי עשרות שנים, ובכל העולם.

במובנים רבים, ולמרות ההשפעה הרבה שלו, ״קלולס״ הוא סרט שכנראה ולא יהיה כמוהו. קשה לדמיין סרט כזה יוצא לאקרנים כעת - התרבות היום צינית וחשדנית מדי. אבל יותר מכך, היא נרקסיסטית מדי. הסרטים היום מקדשים קבלה ואהבה עצמית, יחד עם המוטו של "אל תשתני/ה בשביל העולם, שהעולם ישתנה בשבילך". הדגש הוא על כך שכל אחד צריך לקבל כל אחד אחר כפי שהוא, ושאף אחד לא צריך להשתנות או להשתפר. ראה ערך- "ברבי". זה לא אקלים בו סרט כמו "קלולס" יכול להיווצר בו. במציאות תרבותית שבה "להשתנות" נחשב כבגידה בזהות, הסרט מציע אלטרנטיבה מרעננת: שינוי אמיתי מגיע לא מהתכחשות לעצמך, אלא מהתבוננות פנימית ואמפתיה לאחר. זה מה שהופך אותו לחריג בנוף כאשר משווים אותו לסרטים של היום - הוא מציע צמיחה, לא סטגנציה.

גם שלושים שנה לאחר צאתו, ״קלולס״ נותר מקומדיות הנוער הטובות בכל הזמנים וסרט פולחן, ולא במקרה. הוא פרץ את גבולות הז'אנר של עצמו, נותר מבדר כשהיה, ומובל על ידי דמות נשית סוחפת וחכמה. למרות הזמן הרב שעבר, הוא נשאר רלוונטי מאי פעם וכל צפייה נוספת בו נותנת לצופה משב רוח מרענן של תמימות ואהבה אמיתית לדמויות בו. חשבתם שאתם הולכים לראות קומדיה חלולה בשביל להעביר את הזמן? As If!