הכי חשוב לי לספר סיפור טוב: ראיון עם במאי בגרות כריסטיאן מונג'יו

הבמאי כריסטיאן מונג'יו התאהב בלספר סיפורים מגיל צעיר. הוא נולד ב-1968 בעיר יאשי שברומניה שהייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי וחשב שהוא בכלל יהיה סופר לכשיגדל, על קולנוע בכלל לא היה על מה לדבר באותה תקופה: "גדלתי בעיר קטנה וצפיתי בסרטים הבודדים שהגיעו אליה", הוא מספר בשיחת טלפון שניהלנו במהלך ביקורו בארץ לכבוד הגעתו לפסטיבל הקולנוע בערבה ובכורת סרטו החדש "בגרות". "לא היה לנו סינמטק בסביבה ורק בשנות ה-80 עם עליית הווידאו נחשפתי לקולנוע אחר דרך קלטות מוברחות".

תנאי המחיה היו קשים באותה תקופה ומונג'יו כמו רבים מבני דורו חיפש מה לעשות בזמן הפנוי ופנה לכתיבת סיפורים כדרך לבטא את עצמו: "למרות הדיכוי של השלטונות, הכתיבה שלי לא הייתה פוליטית במובהק, אך פעם אחת הייתי צריך להופיע מול ועדת צנזורה מטעם השלטון שחשדה שמה שכתבתי נגוע בהסתה ביקורתית", הוא אומר וקולו נשמע מחייך, "אנשים התמרדו בגלל שלא היו להם מים חמים במקלחת, לרובם לא היה פנאי למניפסטים וכוונות פוליטיות".

מונג'יו למד ספרות אנגלית באוניברסיטה המקומית, עבד כעיתונאי וצלם ולאחר כמה שנים עבר לבירה בוקרשט כדי ללמוד קולנוע. לאחר שביים כמה סרטים קצרים ועבד כעוזר במאי, הוא ביים ב-2002 את סרטו הראשון "מערב" (Occident), קומדיה שחורה על צעירים המנסים למצוא את מקומם ברומניה וחולמים על הגירה למערב שם לכאורה מחכה להם עתיד טוב יותר.

האם אי פעם שקלת לעזוב את רומניה?

"כמובן שאני כותב ממקום אישי אבל אני יותר מושפע מהסביבה שלי, ממה שאני רואה שמתרחש מסביבי, והלך הרוח של הצעירים הרומנים הוא שהעתיד נמצא במקום אחר. מתרחש ברומניה כבר כמה שנים תהליך של בריחת מוחות, צעירים מבריקים שלא מוצאים את מקומם או אולי אפילו לא מנסים למצוא את מקומם. אני תמיד הרגשתי שהמקום שלי הוא ברומניה כי זאת החברה שאני מכיר ואני יכול לכתוב פה בצורה הטובה ביותר".

[*]

(כריסטיאן מונג'יו בפסטיבל הסרטים בערבה. צילומים: אדוארד קפרוב)

זה לא שלמונג'יו עצמו לא היו אפשרויות לפעול מחוץ לרומניה. בשנת 2007 סרטו המופתי "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", העוסק בבחורה צעירה שמעוניינת לעבור הפלה (דבר שהיה לא חוקי ברומניה של צ'אושסקו), היה לסרט הרומני הראשון שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והקפיץ את המנייה של מונג'יו בעולם הקולנוע. "מעבר לגבעות", סרטו מ-2012 , זכה בקאן בפרס התסריט וזיכה את שתי השחקניות הראשיות בפרס המשחק, ו"בגרות" זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל האחרון. לאחר מכן הוא קיבל הצעות לביים סרטים מחוץ לרומניה אך בינתיים הוא ממשיך ליצור רק בשפה הרומנית. למרות החיבוק של האליטה הקולנועית הוא מרגיש ש"פסטיבלים הם המוזיאון של הקולנוע" וחושב שקולנוע חייב להיות קרוב יותר לצופים ולא להישאר במגדל השן שמהווה מועדון סגור ואקסקלוסיבי. לישראל הוא הגיע לפסטיבל הקולנוע בערבה עם "בגרות" (שהתקבל בתשואות כשהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון בנוכחות אדריאן טיטיירי שמשחק את האב), לאחר סבב פסטיבלים ברחבי העולם.

אתה נוהג לצפות בסרטיך בפסטיבלים?

"אני לא נשאר לצפות בסרט עצמו אך אני תמיד נהנה מהאינטראקציה עם הקהל לאחר שהם צפו בו. אני נהנה לענות על שאלות ולשמוע על חוויות הצפייה של אנשים שונים במקומות שונים. זה מרגש ליצור סרטים שמצד אחד ספוגים בתרבות שממנה הגעתי, אבל שעדיין קיים בהם יסוד אוניברסלי שבני אדם יכולים להתחבר אליו - לא משנה מהיכן הם. פעם אחרונה שצפיתי בסרט החדש הייתה בקאן. הייתי מחויב להישאר לסרט עצמו בגלל איזה פרוטוקול, ולא ממש אהבתי אותו" הוא אומר בצניעות המאפיינת אותו במהלך השיחה, "אבל זה בגלל שלאחר תקופה כל כך ארוכה שאני צמוד לסרט משלב כתיבת התסריט, העבודה על הסט וחצי שנה של צפייה יומיומית בסרט בתהליך העריכה, אני מאבד את המרחק שנדרש כדי לחוות כל סרט בתור מה שהוא אבל יש לי תחושה שעבר מספיק זמן ואם אני אצפה ב'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים' אני אולי אצליח לאהוב אותו" הוא אומר וצוחק.

[*]

אי אפשר להתעלם מהביקורת החברתית העולה מסרטיו, אך הוא לא מחשיב את עצמו קולנוען פוליטי. "ראיתי יותר מדי סרטים שהמסר שלהם השתלט על התוכן, הייתה שם ביקורת ללא סיפור. הדבר היחידי שמעניין אותי הוא הסיפור אותו אני רוצה לספר בדרך שלי. תמיד ניסיתי לשלב ביקורת עם איכויות סינמטיות, אני רוצה לצטט את החיים בקולנוע שלי ולכן אני כותב בתסריטים שלי דברים ששמעתי בעצמי ובנוסף אני מנסה למזער את המניפולציות הקולנועיות בכך שכל סצנה מצולמת בשוט אחד, עם מינימום התערבות של מוזיקה ועריכה", לאחר פאוזה קצרה הוא מוסיף, חצי בצחוק, "קל לעשות סרט עם קאטים".

האם מזעור ההתערבות הקולנועית משפיע על האופן בו אתה כותב את התסריט?

"כן, התסריט חייב להיות שלם ככל האפשר. המכשול העיקרי בכתיבה הוא הרעיון, למצוא משהו שהוא חשוב, מורכב, אישי ורלוונטי. זה דבר שלוקח זמן ויכול להיות מתסכל, אבל ברגע שמשהו תפס אותי כתיבת התסריט עצמו היא פשוטה יחסית ואורכת בין 4 ל-8 שבועות. כאשר אני מגיע לסט וצריך לביים את הסרט אני מנסה לתת לתחושות שהובילו אותי בכתיבת התסריט להוביל אותי גם בבימוי".

חוויותיו של מונג'יו כהורה הובילו אותו לכתיבת התסריט ל"בגרות" שמספר על אב שמצד אחד עושה כל מה שביכולתו כדי שבתו לא תישאר ברומניה, אך מצד שני חייב לבצע פשרות מוסריות על מנת שהיא תקבל את הציונים הגבוהים שדרושים לה לקבלת מלגה. "ההורים מנסים לכאורה להציל את ילדיהם בכך שהם מחנכים אותם לא לחזור על הטעויות של דור ההורים. הם מרגישים שהצלחת הילדים נותנת משמעות לחיים שלהם והופכת להיות מטרתם הבלעדית. אבל ההורים אומרים לילדים שלהם מה נכון לעשות כאשר הם עצמם אינם פועלים באותה דרך. זהו דבר לא רציונלי לחשוב שילדים לומדים ממה שאומרים להם. הם מסתכלים ובוחנים את המעשים שלך ולא את המילים. אנשים אומרים הרבה דברים שלא בהכרח הולכים יד ביד עם הפעולות שלהם", אומר מונג'יו.

במהלך השיחה בינינו עולה הרבה הדימוי של מסך הקולנוע כמראה. מונג'יו רוצה שנראה את עצמנו על המסך ולא דרך חלוקה בינארית של "טובים" ו"רעים" אלא דרך המורכבות שמצויה בכולנו. הוא מספר שלאחר שהקרין את הסרט ברומניה באו אליו אנשים ואמרו שזה בכלל סרט דוקומנטרי.

מה היו התגובות לסרט ברומניה?

"למרות שהקולנוע שלי נתפש ברומניה כרדיקלי הצופים אהבו את הסרט אך מצד שני הוא לא באמת עורר דיון" הוא אומר, אולי במידה מסוימת של אכזבה, "מכיוון שאנחנו כן נשארנו ברומניה אנחנו צריכים לחשוב מה הוא העתיד שאנחנו משאירים לילדים שלנו, כי אם אנחנו ממחזרים את אותן טעויות עבר ומחזקים את הרעיון שהפתרון הוא הגירה ובריחה מהבעיות, אנחנו משאירים את החברה שלנו באותו מקום. אנשים מאשימים את החברה אבל לא עושים את הדבר הפשוט ביותר שהוא להיות אמיתי עם עצמך ועם הבחירות שאתה עושה". יחד עם זאת הוא ממהר לסייג את עצמו ואומר "אין לי באמת פתרונות כפי שחושבים צופים רבים שפונים אליי לאחר הצפייה בסרט ושואלים איך החברה שלנו צריכה לפעול".

מונג'יו אכן מציג מציאות מורכבת וראליסטית עד כאב בסרטו החדש כמו בסרטיו הקודמים אך הוא לא קולנוען דידקטי, הוא לא מרגיש שזה התפקיד שלו. "הדבר שהכי חשוב לי הוא לספר סיפור טוב ולדעתי הסיפורים הטובים ביותר הם אלו שמשאירים את צופה עם תחושות והרהורים שמהדהדים בו לאחר הצפייה. אני בהחלט מקווה שהסיפורים שבחרתי לספר והסרטים שאני יוצר מצליחים לעשות זאת".