Seret מהעבר: 10 שנים להאביר האפל

"חוקים ומוסר הם בדיחה. המתורבתים בסופו של דבר יאכלו אלה את אלה... טירוף, כפי שאתה יודע, הוא כמו כוח הכבידה: כל מה שאתה צריך הוא רק דחיפה קטנה". (הג'וקר)

"האביר האפל" היה סרט ההמשך ללהיט הגדול של הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולאן "באטמן מתחיל". כל שלושת סרטי הטרילוגיה גרפו הון בקופות וקצרו ביקורות טובות מאוד, והם נחשבים לרצף יצירתי אחד. יחד עם זה אפשר לראות ב"אביר האפל" סרט שממשיך את קודמו, אבל גם דבר חדש ושונה לגמרי, שמנתק קשר מחייב עם הסרט הקודם.

"באטמן מתחיל" עסק בתשתית הנפשית והעלילתית להיווצרותה של דמותו של באטמן בעולמו של ברוס וויין, המיליארדר הצעיר, הבודד והנטוש, הכלוא במעגל של אבל על הוריו שנרצחו, ובכעס ופחד מפני אלה שביכולתם להשליט טרור בעולם הזה. באטמן תואר על ידי נולאן כדימוי טרנספורמטיבי ומלכד עבור אישיותו של וויין. כדי לאזן ולווסת את זעמו המוסרי ואת פחדיו, לובש וויין את דמותו האפלה של הפחד עצמו, על מנת להבעית את אלה שמטרתם היא ערעור יסודות החברה.

בסרט הראשון מתאר נולאן את הדרך שעובר וויין הצעיר משיפוטיות ונקמנות מייסרות, הנובעות מתוך תחושה של אין אונים, אל ברירת מחדל מוזרה, מעוותת, תיאטרלית, אבל שאי אפשר שלא לתמוך בה ולהעריץ אותה. ברירת המחדל הזו היא דמותו של האביר האפל והמיוסר, שחותם הטראגיות טבוע בה, אבל דווקא משום כך ביכולתה לוותר על חייה האישיים, והיא עושה שימוש ענייני בכוח ובפחד, כדי להגן על התשתית הבריאה של החיים המוסריים והחברתיים של תושבי גותהאם סיטי.

[*]

בסרט הראשון צריך היה וויין להיאבק באלה שרואים את העולם בעיני האינטרס האנוכי בלבד – המאפיה ואנשי פקידות וממשל מושחתים - כדי שלא יגררו אל התהום את אלה הרבים, שעשויים להתנדנד בקלות בין אור לבין אפלה, ושעניינם הוא קודם כל בביטחונם והנאותיהם. באטמן הוא אלטרנטיבה וכוח משלים לאלה שהחוק והסדר עומדים בעיניהם תמיד מעל לכל, ושלכן הם לוקים בנוקשות פגיעה; כמוהו כהארי המזוהם הנוטל את החוק לידיו, ושיש לו גבולות פנימיים, שטיבם עומד לשאלה ואינו לגמרי ברור. באטמן צריך גם להיאבק באלה שהזעם והנקם שולטים בהם, ושברצונם וביכולתם – לגרור את העולם כולו אל התוהו בשל זעמם וצדקנותם המוסרית, שאינה סובלת פגמי אנוש, ושאם אינה רואה לנגד עיניה צדק והגינות מושלמים – אז שיישרף העולם (ראס אל-גול). "האביר האפל" ממשיך לפתח את כל התמות האלה, אבל הוא גם עוסק בתחום חדש לגמרי. בסרט הזה נולאן מציג את ה"ג'וקר" ככוח פסיכופתי, אך בעל נימוקים רציונליים משוכללים, שמעוניין אף הוא לשרוף את העולם. בדומה לראס אל-גול, הג'וקר אינו יכול לסבול שום כפילות או צביעות: הוא רואה לנגד עיניו את היחסיות של הסדר הטוב – אך הסכמטי - שהחברה בונה ומשמרת בדי עמל, ואת גבולותיו הברורים והרעועים. הוא מדגיש את הקטנוניות שמאפיינת את אנשי החוק והסדר בדרך כלל, את הקלות שבה ההמונים וגם הם עשויים, תחת לחצם של פחדים או תשוקות, לאבד את שיווי המשקל המוסרי שלהם ולעבור תהליך של השחתה או אפילו של טירוף הדעת. הג'וקר הוא הציניקן והדמגוג האולטימטיבי, שטוען שמכיוון שהאדם הנאור מכיל בדרך כלל גם מרתף חייתי, הוא מהווה למעשה רק אגוצנטריות קטנונית ויבשה, המתחזה לדבר מה יפה יותר.

כדי להמחיש זאת, הג'וקר משליט טרור מוחלט ותרבות שוחד בגותהאם, שאין להם שום יסודות אינטרסנטיים - להבדיל מהאינטרסים החומריים הידועים של אנשי המאפיה - מלבד הצורך הנפשי להוכיח שהעולם הוא רקוב ומעוות. הג'וקר הוא כנראה מי שאיבד את ההזדמנות לאהבת הורים (קצת בדומה לוויין) בצורה המבעיתה ביותר האפשרית. על ידי הממון שהוא מציע לאנשים וההרס והקטל הפרועים וחסרי השחר שהוא מטיל על העיר, הוא מאיים לשכנע כמעט את כל תושביה שהם אכן מושחתים מיסודם, או גרוע מזה, להפכם לכאלה, ואם לא למושחתים, אזי למטורפים הנשלטים בידי פחדיהם, יצריהם ובורותם.

[*]

ארבע שנים לפני עליית דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב, יגיד נולאן עם צאת הסרט הבא בטרילוגיה את הדברים הבאים: "'האביר האפל' מבטא את מה שאני חושש מפניו: שהערכים המשותפים והמוסדות המקודשים שלנו הם הרבה יותר שבריריים ממה שנדמה לנו." הסרט הזה עוסק הרבה בסוגיות משפטיות, חוקיות ואתיות, והוא דומה יותר מבחינה מסוימת לפרק בן שעתיים וחצי בסדרה "חוק וסדר" מאשר לסרט גיבורי על מרהיב. אם התסריט היה מהוקצע יותר, והקישורים העלילתיים ומופעי הפעלולים סבירים יותר, הוא היה יכול להיות סרט גדול מאוד; הוא חלש מסרטי "באטמן" האחרים של נולאן.

אך גם כאן נולאן הוא בכל זאת יוצר גדול, וכך גם המסרים שהוא רוצה להעביר: נולאן מזהיר אותנו כתמיד מפני ציניות, שנאה, ייאוש, ברבריות, ואבדן הסדר החברתי. באותן נשימה ותנופה הוא מבקש לעודד את כולנו לעמידה בפרץ ולעשיית הנכון והנאצל: להתעלות על הנטייה המתנוונת של ימינו לתענוגות ולתוקפנות של סתם, לטובת רוח האחווה והאחריות האוהבת לעולם. ההתעלות הזאת כרוכה בהבנה, במיוחד ברגעים המלוכלכים והקשים ביותר בחיים – כמו האסון שפוקד את הארווי דנט, או "דו-פרצוף" - שהטוב שבנו אינו צבוע. התפיסה של הטוב כצבוע עשויה לכוון אותנו הגיונית, כביכול, לכניעה למושחת; התפיסה הנכונה היא כי הטוב מטבעו הוא אינו צבוע, אלא פשוט מוגבל.

בסרט זה וויין הוא איש מאוהב ומקנא, המנהל יחסים מטושטשי גבולות וחסרי נינוחות עם האנשים איתם הוא עובד, והוא סובל מאובססיה אפלה לצדק; אך הוא גם מודע לכל אלה. הסרט מתאר את ההתמודדות הפנימית שלו עם הנטיות הללו כדי לבצר בתוכו עמידה מוסרית מדויקת וכדי להיות לכלי שרת מועיל באמת עבור העולם שסביבו. וויין נדרש לעמוד מול הנטיות הנפשיות והפצעים הנפשיים שלו, ולעשות עוד ועוד הקרבות של צרכיו האישיים למען המטרה הגדולה יותר שהעמיד עצמו לרשותה מלכתחילה. הצופים בסרט עצמם נדרשים לבחון את האמביציות האמיתיות שמניעות אותם בחייהם ולנסות להבחין ביניהן לבין האידיאות המוסריות שלהם. האם מאוהבות היא אהבה לאמיתה, או ריכוז עצמי? האם הלהט לראות צדק בעולם או הלהט להיות לגיבורים מוסריים, הם אכן צדק וגבורה, או שמא להט יצרי - ויצר נרקיסי?

"האביר האפל" מדגיש ומחדש הרבה יותר מהסרט הקודם לגבי שאיפת הנקם של באטמן עצמו – אדם שהוא בעל חוקים ואתיקה פנימיים, אבל שם עצמו מעל לחוק הרשמי. נולאן מבקש להמחיש כי הלהט המוסרי התוקפני מעורר מצדו ביתר שאת את טירופם התוקפני של חסרי הגבולות, עד לסדיזם: הדמות הכאוטית והאפלה של הג'וקר, היא ריאקציה להופעתה של העוצמה המוסרית והתוקפנית של באטמן. כמעט מיותר להכחיש שנולאן מנסה להזהיר אותנו מהעתיד לקרות: שההקצנה התוקפנית והרגשית של האידיאות הליברליות של המערב נגד הרוח השוביניסטית, במובנה הרחב, ונגד הימין הקיצוני, יולידו תגובה ניגודית, בדמות פנייתם של המונים למנהיגים דמגוגיים, מסיתים ומוטרפים, שאין להם היגיון ברור לבד מזה השוכן בתוך צרכיה הנרקיסיים של נפש מצולקת ומעונה, או של דחפים אשר יצאו משליטה ומסגרת.

שיאו הדרמטי והריגושי של הסרט הוא במעמד שבו עוזבות את העיר השוקעת באבדון שתי מעבורות ענק; באחת אסירים מסוכנים, ובשנייה אזרחים חפים מפשע. הג'וקר מציב לנוסעים בשתי המעבורות אולטימטום: או שיחליטו, בתוך שעה אחת, לבחור לפוצץ את המעבורת המקבילה וכך להינצל, או שהוא עצמו יפוצץ בתום אותה שעה את שתי המעבורות. אנושיות היא היכולת להתעלות אל מעבר להיגיון ההישרדותי הקר, במיוחד כשמזמינים אותנו להרוג פושעים כדי להינצל. אולי אתם זוכרים כיצד מסתיים המעמד הזה. אם לא, רוצו לצפות בסרט.