תטילו ספק בפרות קדושות: ראיון עם שי שרף, במאי אנתרקס

שנת 2007. המדינה שלנו מתאוששת ממלחמת לבנון, אינתיפאדה, כתב אישום על אונס הוגש כנגד נשיא המדינה, קרע שנוצר בין העם לשלטון. על רקע מהומות אלו, מקבל הבמאי והצלם שי שרף שיחה מסתורית לביתו. המשוחחת הזדהתה בתור תחקירנית העובדת בתכנית התחקירים "עובדה" וביקשה לשאול האם השתתף בניסוי צבאי כנגד אנתרקס בגיל 19.

בהגיעו של שרף למשרדי התוכנית, מצא את עצמו כלא מאמין למראה עיניו. עשרות חיילים לשעבר מצאו את עצמם סובלים מתופעות לוואי של החיסון נגד אנתרקס כתוצאה מהניסוי בו השתתף. "לא האמנתי כיצד הצבא שלי, שעליו סמכתי וסיכנתי את חיי עבורו, איך הוא הערים עליי?", תוהה שרף. "פתאום התפכחתי, שאלתי את עצמי מה נכון-ומה לא נכון? האם אני באמת אמור לסכן את חיי איפה שמציבים אותי? התחלתי להטיל ספק". מלוחם קרבי נאמן לשעבר אשר שירת במלחמות וסיכן את חייו עבור המדינה, שינה את עמדתו ויצא למלחמה משל עצמו - מלחמה ליצור סרט על האירוע שאותו עבר.

עד לאותו הזמן, עיקר עבודתו של שרף היה בתחום הצילום. הוא עבד על סרטי דוקו, דוקו-ריאליטי וסדרות ריאליטי מהמוכרות בארץ כמו "הישרדות" ו"הבוזגלוס". "אבל תמיד חלמתי להיות במאי", מספר שרף. "אני עושה סרטים מגיל 13 ותמיד הייתי מוקף באנשים שהיו חיים קולנוע. אנשים שיודעים מה השם של כל שחקן או במאי והם הראשונים בתור לכל סרט. מעולם לא החשבתי את עצמי כאחד מאלה".

[*]

(שי שרף, במאי הסרט "אנתרקס", בצילומי הסרט. צילום: אלסין דוידי)

שרף המשיך לעסוק בקולנוע גם במגמת קולנוע בתיכון וגם באוניברסיטה. בעודו באוניברסיטה, פגש שרף את מי שתהפוך לשותפתו ליצירה - יעל אורון. אורון ושרף קיבצו לעצמם קבוצת קולנוענים והתחילו לעשות ביחד שלל פרויקטים. "למעשה, יעל כתבה את רוב הסרטים שביימתי", מספר הבמאי. "אבל התפקיד שלה לא נגמר כאשר היא סיימה את התסריט. היא ליוותה אותנו במשך כל העשייה של הסרט".

איך מתבצע תהליך העבודה שלכם ביחד?

"לרוב העבודה בינינו נעשתה כשאנחנו יושבים ביחד, עושים סיעור מוחות ומעלים רעיונות. אחרי כן היא חוזרת למשרדה וכותבת את מה שדיברנו עליו. בפגישה הבאה, אנחנו קוראים את מה שהיא כתבה ורואים כיצד אנחנו יכולים לפתח עוד ממה שהיא כתבה. ככה מתנהל התהליך, כמו מין פינג-פונג".

בשנת 2007 הכול השתנה, כאשר שי החליט ליצור סרט אודות מעלליו בצבא. תחילה החלו שרף ואורון לעבוד על סרט אימה נוסף, אשר כלל בתוכו זומבים במקום אנתרקס, אך הרעיון הזה נזרק אחרי הדראפט הראשון. השניים החליטו שהמציאות מפחידה וקשה לעיכול יותר מאשר כל סרט אימה וכך הצמד נכנס לשלב של תחקיר מעמיק מאוד. התחקיר נעשה לגבי האנשים אשר היו מקושרים לניסוי. "נפגשנו עם רופאים שהסבירו לנו מה גרם לתהליך להשתבש ומה היה יכול להציל אותו, היינו במשרדים של 'עובדה' שעשתה את כל התחקיר, נפגשנו עם ארגוני זכויות אדם. התייעצנו והתלווינו לכל אדם שיוכל לעזור לנו במהלך הסרט", אומר שרף. גם במהלך הכתיבה, שרף התפרנס בו זמנית כצלם. "צילום היה האזור הבטוח שלי, יותר קל למצוא עבודה בצילום שזו עבודה שאני מאוד אוהב ונהנה ממנה. בסרט היו לי פחות כלים וניסיון בתור במאי, אך בתור צלם אני חושב שאני טוב בהתבוננות. אם בריאליטי ודוקו הכול חייב להיות אמין, אז ידעתי מה לא נראה לי אמין כאשר אני מביים סרט עלילתי. בעשיית הסרט הזה באמת הגשמתי חלום, אבל אני מקווה שהסרט הזה ייתן לי את האומץ לצאת מהסייף זון שלי".

[*]

(שי שרף, השחקנים אודי פרסי ואורטל בן שושן בצילומי הסרט. צילום: מתניה טאוזיג)

אחד הדברים התובעניים בהליך העבודה היה שלב הקאסטינג, בו שרף לא רק היה צריך לבחור קבוצת שחקנים אלא קבוצת שחקנים שתשחק אותו ואת חבריו הקרובים. "מאוד רצינו ליצור מניפולציה על הצופה, שיאמין לנו כמה שיותר שזה באמת קרה", נזכר הבמאי. "אז לא היינו יכולים להשתמש בשחקנים יותר מדי מפורסמים כי זה יכול היה לפגוע באמינות של הסרט. אבל היינו צריכים שחקנים שישחקו בצורה הריאליסטית ביותר בתור קבוצה שחיה ביחד במשך מעל לעשור".

הצוות עשה אודישנים ל-300-400 איש עבור הדמויות שמרכיבות את הקבוצה המניעה את העלילה. אך אף דמות לא הייתה קשה לבמאי ללהק מלבד הדמות שלו עצמו. "לבחור דמות שתשחק את עצמך זה קשה. זה כמו אהבה, אתה מסתכל למישהו בעיניים ואתה יודע שזה זה. זה כמו להביט על עצמך - לאהוב ולשנוא אותו בו זמנית. ברגע שראיתי את עמית (עמית אפשטיין, מ.י), פשוט ראיתי את עצמי וכך ידעתי שזה הוא".

היו כאלו שהתנגדו לעזור ליצירת הסרט?

"כן היו כאלה שהתרחקו ממנו כמו מאש וזה מתחלק לכמה חלקים. קודם כל התנגדו לסרט המוסדות הרפואיים. והסרט זה סרט עם הרבה צילומים בבתי חולים. הייתה אחת מבית חולים שנתקה לי את הטלפון בפרצוף בבוקר של היום צילום. הייתה עוד אחת שאמרה לי לא להתקרב לאף אחד מבתי החולים שברשותם. ושוב אני מדגיש, היו לנו המון סצנות בבתי חולים כך שהיינו צריכים למצוא פתרון שבסוף היה לקחת בית אבות. היו הרבה יחצנים ומפיקים שלא רצו לתת יד כי הם האמינו שהסרט יוצא נגד צה"ל. זה חבל מאוד כי אני לא רואה את הסרט הזה בתור משהו שיוצא נגד צה"ל, אלא יותר כסרט שמציע מה כדאי לשנות בצה"ל בשביל להפוך אותו לצבא יותר טוב".

העבודות שלך בתור צלם דוקו וריאליטי עזרו לך ביצירת הסרט?

"ריאליטי ודוקו מאוד השפיעו עליי. הם נתנו לי יכולת התבוננות. עולם הדוקו הוא עולם מאוד אמיתי וטבעי, עולם ריאליטי הוא עולם שבו הכול נראה כאילו אמתי, אבל בסוף זה הכול זיופים שצריכים להיראות אותנטיים. כך שהפכתי למומחה בלהפוך את העולם המתוסרט שייראה טבעי. לפעמים אני חושב ביני לבין עצמי האם זה באמת סרט דוקומנטרי כי באמת הרבה מאוד ממה שעשינו בסרט היה אמיתי. זו אחת השאלות שהסרט מתעסק בהן - מה אמת ומה לא אמת? שים לב שנקודת המבט בסרט היא סובייקטיבית. זה גורם לצופה לתהות מה קורה בחוץ. אין לצופה מנוס, אין משהו שיאמת האם מה שקורה הוא אמת או שקר".

זו גם הסיבה שבגללה בחרתם לעשות את הסרט כפאונד-פוטג'?

"נכון מאוד, רצינו ליצור תחושת אימה שאתה מתבונן אך ורק מעיניו של הגיבור. גם מבחינה תקציבית זה מאוד עזר ואני לא חושב שהיינו מספיקים לצלם את הסרט בקנה מידה גדול יותר. צילמנו עם צוות קטן ביותר וסחבנו אתנו רק שני פנסים למשך כל הסרט. אבל זה אפשר חופש גדול מבחינת משחק. אם השחקן פתאום רצה לנוע, אז הוא היה יכול. אם רצינו לעשות עוד טייק, היה לנו את הזמן. שינינו הרבה סצנות לפי השחקנים. הרבה פעמים אמרתי קאט והמשכנו לצלם. הייתה לנו תחושה מאוד חופשית שהפכה את הצילומים למאוד כיפיים".

הדמות של שי גם מצלמת וגם משחקת, איך זה התבצע מבחינת השחקן ומבחינת הצלם?

"דויד, הצלם, ועמית רקדו טנגו לאורך כל הסרט. עמית היה צריך לעמוד בצמוד לדויד והם היו משנים מקומות כי היה צריך לראות את הכתף של עמית או השתקפות שלו. הרבה פעמים דויד גם היה צריך להיות דמות ולהיכנס לתפקיד כמו שחקן והרבה פעמים הצלם היה צריך להיות דמות ולהיכנס לתפקיד".

את יציאת הסרט לאקרנים חוגג שרף בביתו. הוא מספר כי התקופה הזו מרגשת אותו במיוחד והוא מתפלא מאוד מהתגובות המחמיאות.

האם יש כבר תכנון לפרויקט הבא?

"אני עובד על סרט מתוך עולם הצבא. סרט על יחידת 101. יחידה שהייתה קיימת משנות ה-50 שהקים אותה אריאל שרון. מאיר הר-ציון, שנחשב לאחד הלוחמים הגדולים בתולדות המדינה, יהיה הדמות הראשית. זה הולך להיות סרט עלילתי לגמרי כי בא לי להתנסות בדפוסי דרמה שונים. לצד זה אני עובד ביחד עם יעל על סדרת פאונד-פוטג' המבוססת גם כן על אירועים אמתיים. זה לא רק משהו שאף אחד לא ניסה בארץ. אני מרגיש שיצאתי מהסייף-זון של להיות צלם ועכשיו אני מכוון מטרה ואני רוצה להתנסות כמה שיותר בתור במאי".

יש לך מסר לקוראים?

"אני מפחד שהמסר הוא משהו מובן מאליו, אבל חשוב לי לומר לכולם - תטילו ספק גם בפרות קדושות".