Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קלינט איסטווד: אייקון גברי נערץ או יוצר בעייתי?

קריירת הבימוי

בגיל 19, מורה בת 23 עקבה באובססיביות אחר איסטווד לאחר סטוץ, ואף איימה להתאבד אם יעזוב אותה. ב-1971, יצא סרטו הראשון של איסטווד כבמאי, "מיסטי", מותחן בו איסטווד גילם כוכב רדיו של תכנית ג'ז, שלאחר סטוץ עם מעריצה מטורפת, היא מטרידה אותו באובססיביות. לאחר מכן, במערבון עם האלמנטים העל-טבעיים – "עיר ושמה גיהינום" (1973) – איסטווד היה אקדוחן הקרוי "הזר", שנוקם בסדיסטיות באנשי עיירה שבצעה לינץ'. ספק אם הוא אח הקורבן או רוחו של המת. אין הרבה היגיון, אבל סרט לא רע ששילב בין הסגנון של לאונה לגישה של דון סיגל. איסטווד גם הקדיש להם את הסרט, והמבקרים גם טענו שהוא די העתיק מהם.

סרטיו הראשונים הציגו את המוטיבים והתמות שהוא יתמקד בהם לאורך כל הקריירה – קשרים ביוגרפיים, התייחסות עצמית לדמויות ולחייו, יחסו לנשים, מוסדות שאינם מתפקדים, משימות נקמה בעולם חסר מוסר. אולם הנושא המאגד את קריירת הבימוי של איסטווד היא "האדרת תדמיתו כגבר אגדי". כמעט כל סרטיו דנים באופן כזה או אחר על דמותו כגיבור בודד, שנשים נופלות לרגליו, עושה שפטים כדרכו. גם סרטיו היותר מציאותיים הם מן פנטזיות שבהן הוא (או דמות הגיבור שהוא מביים) הווינר – שמשיג את הבחורה, מנצח את הרעים ואת המערכת, מקריב את עצמו, ומלמד צעירים על מה זה להיות גבר – ועד הסרטים הפחות מציאותיים, בהם הוא מחסל לבדו כנופיות אקדוחנים, או מבריח אותן באמצעות אקדח ומבט זועף.

אפשר לטעון כי כל דמות גיבור וכל כוכב קולנוע משחקים דמויות שמאדירות אותם, אבל הכוח והתדמית של איסטווד שונים מהרוב. ג'יימס בונד אמנם שוביניסט ורודף שמלות, אבל הוא עובד נאמנות לסוכנות ממשלתית כדי להציל את העולם. טום קרוז נותן את התחושה שהוא יכול להיות חבר שלך. דמות הגבר של איסטווד אינה חברותית. היא קרה, קשוחה וזועפת. היא אינה דמות להזדהות, אלא להערצה. המשימות שלה לא היו להציל את האנושות, אלא משימות אישיות של נקמה. וכשהיא מוצגת בעולם ניהיליסטי ואלים, נטול מוסר וצדק, כשקלינט ניצח – התחושה אינה שהצדק ניצח, אלא רק קלינט. קלינט הוא הצדק. קלינט הוא האל, שעושה את הצדק בדרכו, וכולם נופלים לרגליו. וכך נוצרה התודעה של איסטווד כאגדה הוליוודית.

[*]

אמנם החל מ"מיסטיק ריבר" (2003), כשאיסטווד פחת מלככב בסרטיו, גם גישתו השתנתה מעט. הוא החל להתמקד בסיפורים יותר מרגשים – כנראה מענה למבקרים שטענו שאינו מביים סיפורים רגשיים. עדיין הוא התמקד בסיפורים בהם גיבור מתקשה להתמודד עם הקרבות, הממסד או החברה, אך הסיפורים התמקדו יותר בקשיים הרגשיים. "מיסטיק ריבר" גם הסתיים בטרגדיה המזהירה משימוש בכלי נשק ואלימות – בשונה ממרבית סרטיו הקודמים.

ועדיין, גם כשאיסטווד כיכב שוב על המסך – "מיליון דולר בייבי" (2004) ו"גראן טורינו (2008) – הוא חזר לגלם את אותו נרגן חמור סבור. הוא נתן לטובים ממנו להביע רגשות – כמו מורגן פרימן ב"מיליון דולר בייבי", אך גם בפעמים אלו הפוקוס עדיין היה עליו, ועל הגילוי כי מתחת לפרצוף הזועף וגסות הרוח, מתגלה לב זהב. האם באמת מדובר בגבר אגדי או בפנטזיה נרקיסיסטית?

איסטווד נהנה מחופש יצירה שמעטים זוכים לו. מלבד תקופת יצירתו המאוחרת – סביבות שנת 2000 – וכמה מקרים בודדים, הוא השתמש בו כדי לספר סיפורים שפחות גורמים לנו להאמין בדברים בהם הוא מאמין, ויותר להאמין בו. החופש גם אפשר לו ליצור סרטים על נושאים שקרובים לליבו כמו מוסיקה – "איש ההונקי-טונק" (1982) – בו היה נגן בדרכים; ו"בירד" (1988) - על חייו של נגן הג'ז צ'רלי פרקר. הוא גם דן בחייו ודמותו הקולנועית, כמו ב"מיסטי"; "ברונקו בילי" (1980) – בו היה בעל מופע מערבון הידוע כ'שולף המהיר במערב' שנאבק על הקריירה; "איש ההונקי-טונק" – בו כיכב לצד הבן שלו; ואפילו "סאלי" (2016) – המתאר נחיתת אונס במים וועדת החקירה לאחריה, ממש בדומה לחוויית ההתרסקות של איסטווד בתקופת הצבא.

ובשאר, נטה ליצור סרטים של פנטזיה גברית סביבו ולהאדיר את עצמו. הכל טוב ויפה, עד שמגיעים לדמויות הנשים. במרבית תקופת הבימוי שלו, עוד מסרטו הראשון "מיסטי", איסטווד בחר סרטים בהם הנשים לפעמים ניסו להרוג אותו וכמעט תמיד היו זורקות את עצמן עליו. גם אם הן היו נמלטות ממנו, על התנהגותו הקשוחה, הן תמיד היו חוזרות בסוף הסרט. ניתן לראות זאת כחלק מהפנטזיה להאדיר את תדמיתו, וחלק מהפן שמתקשר לחייו, שכן הוא ידוע כרודף שמלות סדרתי.

[*]

הבעיה היא בבחירות המשונות שעשה בסרטים: ראשית, הייתה הנשיקה עם הילדה ב"הנקמניות"; לאחר מכן, ב"פרש חיוור" (1985) בו נערה בת 14 מתאהבת בו; סרטו השלישי "בריזי" (1973) הוא כנראה המשונה ביותר מכל סרטיו. הסרט פותח בבריזי הנערה שחומקת בעירום ממיטת הסטוץ שלה, ועוזבת את ביתו. בהתחשב בתקופה ובצילום, אפשר לחשוב כי היא הגיבורה ומדובר בסרט על שחרור האישה, אבל אז מתברר כי הגיבור הוא גבר נשוי שיכול להיות סבא שלה והוא "נדחף" על ידי בריזי הילדותית לרומן. במהלך הסרט, כשהוא מעלה ספקות לגבי הקשר, בריזי מסבירה לו שלגיל אין משמעות. ובסוף, לאחר שהוא עוזב את אשתו, הוא אומר לבריזי, "זה בטח ישרוד רק שנה" והשניים הולכים הלאה, בזמן שהיא משכנעת אותו למה הם יישארו עוד. המוסיקה עולה, ואנחנו חשים לא בנוח במחשבה "הקשר הזה לא בדיוק בריא".

ב"שיעור באש" (1990), מופיעה סצנה בה סוניה ברגה בתפקיד נבלית אונסת את איסטווד כשהוא כפות לכיסא. כשהצילום מתמקד בה בתשוקה נבוכה – ברור כי איסטווד יצר מין הזדמנות לפנטזיה אישית משונה, יותר מאשר לתאר מכשול דרמטי לדמותו. אגב ברגה ואיסטווד היו בני-זוג באותו הזמן, ממש כפי שהוא נטה לככב לצד שחקניות איתן יצא, או יצא עם שחקניות איתן כיכב.

[*]

אלו הסיבות שכשאני צופה בדמויות האיסטוודיות, אני נמצא בתחושה מורכבת. אין כאן עניין להשחיר את שמו של איסטווד. אלו חייו הפרטיים, אך אלו בחירות משונות ליוצר בעל חופש יצירה כמעט מלא ובעל מוניטין כזה. מה שמעניין הוא (ודי מוזר), איך מלבד כמה קולות ביקורת בודדים, איסטווד הצליח לשמר תדמית כל כך נקייה ומוערכת עד היום, למרות חיים מלאי סקנדלים וסרטים המציגים תכנים מטרידים. נראה שסרטיו היו מספיק אפקטיביים שכמעט כולם מאמינים כי הוא גבר אגדי.

אך כשאני צופה בו בסרטיו, אני בתחושה מורכבת מאחר ואני יודע שהוא בוחר את סרטיו באופן מודע. סרטו החדש "הפרד" יוצא מספר שנים לאחר סקנדל גירושים, בו נחשף כי במהלך הפרידה גרושתו והוא ניהלו רומנים שהפך להחלפת זוגות. כשאני צופה בסרט בו איסטווד בן ה-88 מספר בדמותו על החרטה שעבד כה קשה במהלך כל חייו ולא הקדיש יותר זמן למשפחתו, ובו זמנית מופיע בסצנות מין בשלישיה – אני תוהה בצפייה, האם אני אמור לראות זאת כסיפור על אדם שמוחל על חטאיו ומתנצל על היותו לא מושלם? או האם מדובר באפולוגטיקה אגו-מניאקית של רודף שמלות, שרוצה לשמר את הסימפטיה והערצת הציבור, כדי להמשיך לממש את הפנטזיות שלו?

לחלק הראשון של הכתבה: לחצו כאן