פסטיבל ירושלים, סקירות: חיים רגילים, עלובי החיים ועוד

חיים רגילים

מבקרת: אורטל אדיב

"חיים רגילים" הוא סרט תיעודי של אפרת שלום וגילי דנון העוקב אחר שתי נשים שנמלטו ממולדתן ומבקשות מקלט, האחת מתגוררת בגרמניה והשנייה בישראל. שתיהן מתמודדות עם קשיים אליהם נקלעו בעל כורחן באמצעות עזרה לפליטים אחרים, דבר אשר נותן משמעות נוספת לחייהן.

פדומו היא פליטה סומלית המתגוררת בברלין. היא מקדמת פרויקט לתמיכה ועזרה לפליטות בגרמניה שצריכות להתמודד עם בעיות רבות בחייהן מעצם היותן פליטות. פדומו מזדהה עם אותן בעיות, שכן גם היא עברה ועדיין עוברת קשיים רבים הרחק מביתה ובסביבה גזענית. הלן היא אריתראית שמנסה למצוא את מקומה עם בעלה וילדתה בתל אביב. לצד עבודתה הקבועה, היא מתנדבת במרכז לפליטים ממולדתה ומנסה לעזור ככל שיכולתה לקליטתם. הלן חלמה לעסוק בבריאות בעלי חיים ולהקים חווה משלה, אך נאלצת כעת להתמודד עם מציאת מקלט לה ולמשפחתה. בתוך כל החיים הלא פשוטים שהלן ופדומו מתמודדות הן מצליחות לשמור על קשר ולחזק אחת את השנייה מרחוק.

"חיים רגילים" מציג את הדמויות מנקודת מבט שונה, מרגשת וסוחפת. הוא מספק תמונה לא פשוטה על מצב הפליטים ובמקביל מציג חברות נשית ויכולת סיוע לאחר הראויה להערצה. השתיים מעודדות אחת את השנייה לא לוותר, להאמין שאפשר לעשות יותר ולספק עזרה שאף אחד אחר לא מוכן לספק להן.

[*]

(תמונה מתוך הסרט "חיים רגילים". צילום: גילי דנון)

נערת זומבי

מבקר: דין קליין

נע בין שני מישורי זמן שונים, האיטי ב-1962 ופריז בהווה, "נערת זומבי" הוא לא מה שניתן לצפות מסרט שעוסק במתים-חיים. הנרטיבים המקבילים של הסרט מקורקעים במציאות ההיסטורית והפוליטית של האיטי וצרפת ועוסקים בקשרים של המסורות והטקסים השונים, כך שהמסגרת הפנטסטית והדימויים של סרט האימה הם רק היסודות עליהם מסתמך הבמאי ברטרנד בונלו.

הסרט נפתח בהאיטי ובהפיכתו של קלרוויוס נרקיס ל"זומבי" - הוא מסומם ע"י גורם זר בסם שתופעות הלוואי שלו הן מוות מדומה, נקבר בעודו חי ואז מוצא מקברו ע"י סוחרי עבדים שלוקחים אותו לעבוד בשדות הסוכר. בין הענפים הסבוכים בונלו מצלם את גופם של העבדים הזומבים הנעים בגמלוניות ומקבלים יחס תת-אנושי מאלו שהפכו אותם לכאלה. במקביל לניסיונו של נרקיס לברוח מהמצב המנטלי והפיזי שכפו עליו אנו נחשפים בזמן הווה לנכדתו מליסה שלומדת בפנימיית בנות יוקרתית בפריז, שהוקמה במאה ב-19 בהוראתו של נפוליאון בונפרטה. מליסה היא הנערה השחורה היחידה בפנימייה. היא פליטה מהאיטי ששני הוריה נהרגו ברעידת האדמה שפקדה את האי לפני מספר שנים, והיא מתחילה להתחבר עם פאני וחברותיה. פערי התרבות והמעמדות נוכחים כל הזמן אך בונלו לא נופל לקלישאות הנדושות של הייצוג ומזגזג באיזון עדין בין רצונה של מליסה להשתלב לבין זיקתה לתרבות עליה היא גדלה. העריכה המהודקת ועיצוב הפסקול שומרים על המומנטום של הסרט שעובר בין הנרטיבים שמעידים אחד על השני, אך לא מתנגשים. כשהמערכה השלישית של הסרט מגיעה ומביאה לנקודת רתיחה את העלילה שהתבשלה על אש קטנה, ברור כבר שמדובר בבנייה מחושבת של מלאכה קולנועית ברמות הגבוהות והבטוחות ביותר.

זהו סרט פוליטי בא-פוליטיות בה הוא מטפל בנושאים כמו הגירה או גזע, מבלי לדחוף אצבע לפניהם של הצופים ובכך מספק נקודת מבט ייחודית על פוסט קולוניאליזם והמורכבות בייצוג שלו. לתרבות הוודו מהאיטי ישנה הילה על-טבעית, אך היא בעיקרה מסורת מקומית וקהילתית המחברת בין האנשים שחוו על בשרם אסונות טבע ואסונות מידי אדם. בונלו מציב את האליטה והמסורת הצרפתית מול המסורת של האיטי שנחרבת ונבנית מחדש, נחרבת שוב וחוזר חלילה, כך שהיא ממשיכה להתקיים דווקא ועל אף הקשיים.

[*]

עלובי החיים

מבקר: אלעד שלו

סרט הביכורים של לאדג' לי שגרף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן מעלה בזיכרון את הסרט המצוין "השנאה" של מתייה קסוביץ' שעקב אף הוא אחר פליטים המתגוררים בחצר האחורית של פריז וההיתקלות האלימה שלהם עם רשויות החוק. מה שהיה פורץ דרך וחדשני ב-1995, הוא כבר יותר מובן מאליו בשנת 2019 בה החברה הצרפתית והעיר פריז בפרט נאלצות להתמודד עם גל מהגרים בעלי תרבות שונה, שלא תמיד רוצים להתאקלם בחברה, ושהחברה לא בהכרח רוצה לקבל אותם אליה.

לי מצליח לגרוף את הצופה אל תוך הסרט ומוכיח את יכולותיו בבימוי סצנות דחוסות, אינטנסיביות ואלימות שגורפות את הצופה אליהן. הוא פחות מצליח ליצור דמויות מנומקות ואמינות בתיאורו צוות משטרתי מושחת אליו מצטרף סוכן חדש ואת התמודדותו הבלתי מוצלחת עם האזרחים הזועמים בשכונות העוני והמהגרים של פריז. למרות זאת קשה שלא להיסחף אל תוך הסרט והתוצאה אפקטיבית ביותר.

לכל כתבות הסקירות מפסטיבל ירושלים: לחצו כאן