Seret מהעבר: עשור לכחול הוא הצבע החם ביותר

לפעמים כשאנשים שואלים אותי מה הם הסרטים האהובים עליי, אני מזכיר את ״אפוקליפסה עכשיו״, ״התפוז המכני״, אולי גם את ״עיניים עצומות לרווחה״. אני לא מדבר כמעט ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, למרות שמבחינתי, הוא בהחלט שם למעלה ברשימה. אני לא חושב שהסרט מתאים לכולם, שהוא ידבר אל כולם כמו שהוא דיבר אליי ולאנשים שהוא מיועד אליהם. אני מאמין שאם הגעת אל הסרט הזה, וצלחת את כל 180 הדקות הארוכות שלו, כנראה שיש סיבה לכך.

״כחול הוא הצבע החם ביותר״, שיצא לפני עשור וזכה בפרס "דקל הזהב" לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, מתאר את חייה של אדל (אדל אקסרקופולוס, שהייתה רק בת 20 בזמן צילומי הסרט, ונתנה פה פריצה מטאורית, למרות שהייתה מוכרת בזכות הופעותיה במספר סרטים לפני כן), תלמידת תיכון מופנמת, בתקופה שבה היא חווה בלבול מיני ומתאהבת באמה (לאה סדו), סטודנטית לאמנות.

כשמו הצרפתי המקורי, "חייה של אדל- פרק אחד ושניים", הסרט מגולל את חייה של אדל, בשלמותם - לא רק אהבה (אם כי זה חלק מרכזי מאוד בסרט, כמובן), אלא גם קונפליקטים פנימיים, התבגרות, מיניות ושאיפות. הסרט מחולק לשני חלקים - החלק הראשון מתאר את אדל כנערה מתבגרת, באחת מהתקופות המשמעותיות והמעצבות בחייה - בזמן האהבה הראשונה. אדל מבולבלת מאוד בשלב הזה, עושה טעויות, מתנסה ומתאהבת עד מעל לראש. החלק השני מציג את אדל הבוגרת יותר, שלוש שנים לאחר סיום החלק הראשון, בהיותה בתחילת שנות העשרים לחייה. החלק השני מכיל פחות רומנטיקה ופחות סצנות סקס, אבל כל כך הרבה רגש וניואנסים, שנדמה כי בלתי אפשרי לתפוס את כל המשמעויות הנלוות.

״אני לא רוצה שהקולנוע שלי ייראה כמו החיים. אני רוצה שהוא יהיה החיים. רגעים אמיתיים מהחיים, זה מה שאני רודף אחריו״, עבדלטיף קשיש

אדל מוצאת את עצמה מתחילה לצאת עם בחור בשם תומס, שלומד מעליה בתיכון (ז'רמי להורטה). היא מחבבת אותו, אבל לא נמשכת אליו במיוחד. למעשה, לפני הדייט הראשון שלהם, היא רואה זוג נשים ברחוב, ומצליבה עיניים עם אחת מהן, בלהט מסוים. לאחר שהיא ותומס יוצאים תקופה מסוימת, היא נפרדת ממנו. אחר כך, אדל מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת חברותיה לכיתה, אך נדחית על ידה. באימפולסיביות וכעס, היא יוצאת לבילוי בחיי הלילה של העיר, ומסיימת אותו בבר לסביות, שם היא פוגשת, שוב, את אותה בחורה שראתה ברחוב זמן מה לפני כן. הבחורה, אמה, ניגשת אליה והשתיים משוחחות ומכירות.

מכאן מתפתח רומן סוער, רומן שגורם לחלק מחברותיה של אדל להירתע ממנה, אבל הסרט כמעט ולא מתייחס לחלק הזה. זו הסיבה שאני לא רואה בו סרט להטב״י ׳טיפוסי׳. בעוד שרוב הסרטים הללו מתעכבים לא מעט על ההתנגדות עזה מהסביבה (למשל ״הר ברוקברק״ הנהדר), הסרט לא מרבה להזכיר את זה. במקום, הוא מתרכז בשתי הדמויות המרכזיות ובמערכת היחסים שלהן. זה היה אחד מהסרטים הראשונים לעשות זאת - להציג מערכת יחסים להט"בית, בצורה גולמית ורגילה, כמו שסרטים אחרים מציגים מערכות יחסים הטרוסקסואליות. במובן הזה, ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ סלל את הדרך לסרט להט"בי מעולה שיצא כמה שנים אחריו - ״קרא לי בשמך״. בחלקים מסוימים בסרט, מצוטטים ספרים ושירים מסוימים, כאשר כל מקור אמנותי כזה מהווה מראה לחדרי ליבה של אדל. בין אם זה בדיון הכיתתי על הטרגדיה היוונית ״אנטיגונה״, ועל החשיבות של ללכת בדרכך שלך, ובין אם בספר הצרפתי ״חייה של מריאן״, אותו אדל מגדירה כספר האהוב עליה, ונושא שם דומה לשם המקורי של הסרט. האלמנט הספרותי הולם את הסרט, בהתבסס על העובדה שהוא עצמו מבוסס על ספר בעל אותו שם, של הסופרת ג׳ול מארו. הדיאלוגים בסרט מבריקים וחדים, אבל לא באופן שנון או מתחכם, אלא באופן רגוע יותר - פחות מהירות, יותר תבונה ועומק מחשבתי.

לפני יציאת הסרט, בספטמבר 2013, שתי השחקניות הראשיות ובמיוחד לאה סדו (״חצות בפריס״, ״מלון גרנד בודפשט״), יצאו בהאשמות נגד במאי הסרט, עבדלטיף קשיש. הן טענו כי קשיש העביד אותן בצורה אינטנסיבית וחריגה, וסדו טענה כי היא לא תעבוד איתו שוב. לאחר מכן, הדלפות יצאו לתקשורת ממספר עובדי סט, שטענו האווירה הייתה מתוחה וקשיש התעלל רגשית בחלק מהאנשים בסט. ההתנגדות והביקורת על הבמאי לא נפסקה לאחר יציאת הסרט חודש אחר כך. רבים ביקרו את סצנות הסקס הגרפיות, אפילו הפורנוגרפיות מעט, שמוצגות לאורכו. הסרט הציג סצנות אינטימיות וחושפניות בין שתי נשים בצורה שלא נראתה כמוה בעולם הקולנוע. עיתונאי המיינסטרים יצאו מדעתם. הקלוז-אפים בזמן יחסי המין, הם טענו, מוגזמים ובוטים. החלפת התנוחות התזזיתית בין השתיים לא ריאליסטית ולא מאפשרת לצופה להתחבר אל הסצנה.

אבל אחרי כל הביקורת וההאשמות, חשוב לומר שגם סדו וגם אקסרקופולוס סייגו את דבריהן כאשר הרוחות נרגעו, וטענו כי תנאי העבודה היו קשים, אבל לא באופן שערורייתי כמו שאולי הובן. בנוסף, קשיש עצמו אמר כי אולי הוא צעק ודרש מעט יותר מדי, אך לא עשה משהו לא בסדר או לא מוסרי. בקשר לסצנות המין המדוברות, זה יהיה בלתי אפשרי להתייחס אליהן כראוי, מבלי לשים אותן בקונטקסט סגנון הבימוי של קשיש.

"אני תמיד לוקח את הזמן. אני תמיד צריך לחשוב על הדברים, לפני שאני מתחיל לפעול. זו הדרך שבה אני עובד״, עבדלטיף קשיש.

קשיש, הבמאי הטוניסאי-צרפתי של הסרט, כבר היה שם מוכר בפסטיבלי הקולנוע ובקרב המבקרים בעיקר בזכות הסרטים ״הגרעין והפרד״ ו״ונוס השחורה״. האווירה המהורהרת שהוא מקנה לסרטיו, היא שהעניקה ל״כחול הוא הצבע החם ביותר״ את העוצמה שלו. לא עוצמה הפגנתית או רהבתנית, עוצמה שקטה יותר, אחת שחודרת עמוק, לנפשות שפותחות את ליבן להקשיב. הקלוז-אפים הרבים על דמותה של אדל הם חלק אינטגרלי מהסרט, זו חלק מדרך שלו לעקוב אחריה, להתבונן בה במטרה להדגיש את הרגש שהיא חווה באותו רגע. אנחנו מקבלים קלוז-אפ על אדל כאשר היא מתקלחת, ישנה ואוכלת.

הבמאי רוצה שהצופה יביט מה במעין זכוכית מגדלת, בוחן אותה, מתפעל ממנה אפילו. אז מדוע שלא יעשה כך גם בסצנה שבה היא מקיימת יחסי מין? זו אחת הפעולות הכי אינטימיות בחיי האדם, וקשיש לא מביע פחד או חשש להציג אותה בצורה חושפנית למדי. לדעתי, הסצנות הכביכול ׳בעייתיות׳ בסרט, הן נחוצות וראויות. נוסף על כך, הסרט כולו מתאפיין במעבר חדים - סצנות איטיות בהן נדמה שלא קורה כלום, לסצנות אינטנסיביות וגורליות. הרהור ותהייה, לצד פרצי רגש ותשוקה. סצנות היחסים בין השתיים עוזרות בהדגשה של התכונה הזו, כי הן מציגות את בסיס המשיכה והתשוקה בין השתיים.

לא מזמן צפיתי בסרט שוב, בפעם השלישית. הוא מסוג הסרטים שיכול לפגוש אותך במקומות שונים בחיים, בשלבים שונים, ובכל פעם מחדש הוא ישפיע עליך מעט אחרת, ייגע בך במקום שונה. פעם קראתי שההבדל בין ספרים טובים ורבי-מכר לספרים גדולים באמת, כאלה שאנשים קוראים גם מאות שנים לאחר שיצאו, הוא בכך שספרים טובים גורמים לך לחשוב לעצמך - ״מה המשמעות של הסיפור? בעוד שספרים על-זמניים גורמים לך לתהות - ״למה אני חושב שזו המשמעות של הסיפור?״ קטונתי מלקבוע אם הסרט יעמוד במבחן הזמן עשורים קדימה. אבל אני יודע שאחרי כל צפייה חדשה בו, הוא גרם לי לתהות על קנקני יותר משהוא גרם לי לתהות על שלו. אז בפעם הבאה שמישהו מסביר לכם שהסרט הוא סיפור רומנטי, או סרט להטב״י, או סרט עם סצנות מין לוהטות, אל תקשיבו לו. תזכרו שזהו סרט על מסע, פנימי וחיצוני, מסע עם סוף פתוח.