Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הקנדי הגאה - ראיון בלעדי עם בימאי הסרט רסיסים

מאת: רון פוגל

היום עלה בבתי הקולנוע הסרט "רסיסים" בכיכובה של לא אחרת מאשר איילת זורר שלנו. הסרט השתתף לאחרונה באחת התוכניות בפסטיבל הסרטים בחיפה שעסקה בזהות היהודית ברחבי העולם וזאת במסגרת שותפות חיפה בוסטון. התוכנית מתמקדת בנושא השואה בקולנוע העכשווי ובמסגרתה מוקרן סרטו החדש של הבימאי היהודי קנדי ג'רמי פודסווה "רסיסים".

"רסיסים" מספר את סיפורו של ילד יהודי שניצל על ידי ארכיאולוג יווני במהלך השואה וגדל ביוון ואחר כך בקנדה. הסרט עוסק בניסיונותיו של הילד, שהפך למבוגר, להשלים עם עברו ולהמשיך את חיו .

[*]

פגשתי את ג'רמי פודסווה (מימין בתמונה שלמעלה) בפסטיבל לשיחה קלה על הסרט ועל מכלול עבודתו.

פודסווה חמור הסבר נראה מתאים יותר לסרטיו האומנותיים משהו מאשר ליצירות הטלוויזיוניות הסוחפות שהוא מביים בלוס אנג'לס בשנים האחרונות בהן התמקצע בבימוי פרקים בסדרות כמו "שושלת טודור" ו"דקסטר".

[*]

מה משך אותך לעשות סרט מספרה של המשוררת והסופרת הקנדית אן מייקלס?

אן מייקלס היא בראש ובראשונה משוררת ולדעתי מבנה הספר נכתב כשיר ארוך. אני מתייחס למעט הסרטים שעשיתי עד היום כאל משהו שמזכיר מאד שירה. חשוב לי מאד הקצב של הסיפור שאני רוצה לספר ושתהיה איזו שהיא אחידות סגנונית בעלילה ואת זה מצאתי ובשפע ב"רסיסים" .כיהודי בן לאב ניצול שואה השתדלתי להתרחק מהנושא כמו מאש ולא דמיינתי שאביים אי פעם מה שנקרא "סרט שואה". בעיני מדובר בראש ובראשונה בסיפור על אובדן ועל זיכרון ובקושי של אנשים ליצור קשרים (נקודות אותן פיתחתי גם בסרטי הקודם "חמשת החושים"). השואה עצמה – המחנות , המלחמה, כמעט ואינם מופיעים בסרט כי זהו סרט שהוא בראש ובראשונה סרט על מערכות יחסים ויש בו מסר אוניברסאלי ולא דווקא המתייחס לתקופה ספציפית.

אתה גם כתבת את הסרט אולם החלטת להשמיט את כל החלק השני של הספר המתייחס לבן - הילד של השכנים של ג'קוב בקנדה. מדוע החלטת לוותר על כמעט מחצית מהיצירה?

כשאתה מעבד יצירה לקולנוע חשוב לברור את מה שנראה לך הכי רלוונטי ואקוטי ליצירה הקולנועית. במקרה של "רסיסים" העדפתי לשים את הדגש על דמותו של הגיבור הראשי ג'קוב ולהזכיר את בן רק ברפרוף. הסיפור של ג'קוב שניצל מהנאצים וגדל ביוון הוא מה שמשך אותי מלכתחילה לספר ולווא דווקא עלילותיו של בן שנולד וגדל בקנדה ולכן במקרה שלו לא עולות שאלות כגון היכן הבית האמיתי שלו? היכן שורשיו? לבן גם אין עבר שהוא רוצה להדחיק או משפחה שהוא איבד ולכן דמותו הרבה פחות עניינה אותי וחוץ מזה, אם הייתי מכניס את החלק השני של היצירה היינו מגיעים לסרט של שלוש ומשהו שעות וזה כבר היה הרבה למעלה מכוחותיי ויכולותיי.

[*]
השחקנית הישראלית איילת זורר מופיעה כמיכאלה, האישה שאיתה מוצא ג'קוב בסופו של דבר שלווה. אני מבין שמי שהציע אותה לתפקיד היה המפיק רוברט לנטוס?

אכן לנטוס הוא זה שהתקשר אליי יום אחד ואמר לי "ג'רמי, מצאתי את המיכאלה שלך". לאיילת יש תפקיד מאד קשה כי היא מופיעה לקראת סוף הסרט וצריכה ליצור אצלנו קליק מיידי - כדי שנאמין שהיא מסוג הנשים שאפשר להתאהב בהם ברגע. יש משהו במבט שלה, בעיניים הגדולות שלה שמכיל המון רגש ואת זה בדיוק חיפשתי לדמות שאותי היא גילמה. אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום ובכל זאת אנחנו בוטחים בה ומבינים איך ג'קוב נסחף אחריה. ראיתי כמה עבודות קודמות של איילת כמו "פלורנטין" וחשתי שהיא תתאים לתפקיד.

עוד שאלת ליהוק - השחקן הסרבי רדה שרבדג'יה ("חיי האהבה" של מריה שרדר) הוא הדמות הבולטת בסרט והוא נותן כאן את אחת מהופעותיו הטובות ביותר בשנים האחרונות. איך הוא הגיע לשחק בסרט?

מכיוון שמי שמציל את ג'קוב בפולין הוא ארכיאולוג יווני שמייד חוזר ליוון. חיפשנו שחקן יווני לתפקיד. עשיתי אודישנים לשחקנים יוונים רבים ועדיין לא הייתי מרוצה מהתוצאה ואז איכשהו העלנו את רדה בחכה והוא כבש אותי מיידית. הוא למד יוונית לצורך התפקיד ומי שלא מכיר אותו בטוח שבהוא יווני "אותנטי". רדה שבסרביה הוא כוכב על הוא מסוג השחקנים המנוסים שגורמים לכל מי שמסביבם להירגע ולחוש בנוח. מאד נהניתי לעבוד איתו.

[*]

לקח כמעט שבע שנים להרים את הסרט , ספר קצת על ה"אודיסיאה" שחווית במהלך ההפקה.

אחרי שקראתי את הספר ידעתי מייד שארצה לביים אותו אבל היו שמועות על כך שהסרט יופק בארצות הברית על ידי איזה בימאי בעל שם ולכן ירדתי מהעניין. כשבסופו של דבר התפוגגו השמועות נפגשתי עם אן מייקלס וניסיתי לשכנע אותה לתת את הסכמתה להפיכת הספר לסרט. אחרי התלבטות מייקלס הסכימה -זה היה בשנת 2000. עברו עוד ארבע שנים עד שרוברט לנטוס הסכים לתת אור ירוק להפקת הסרט וזאת אחרי אין ספור שינויי תסריט והסכמה כללית בקנדה כי הספר הוא "בלתי ניתן להסרטה".

ב2004 - פנינו לכמה כוכבים גדולים וכולם סרבו כי הסרט עושה רושם של סרט ללא הרבה פוטנציאל מסחרי ורק באביב 2006 הרכבו צוות והתחלנו לצלם. בסופו של דבר ואחרי שהשתמשנו בחמורים כדי להעלות ציוד ללוקיישן ביוון הסרט נכנס לעריכה מייגעת והושלם רק לפני כשנה. סיימתי אותו מותש נפשית ופיזית. אין לי כבר כוח להרפתקאות שכאלה.

[*]

אתה מביים הרבה מאד טלוויזיה. ספר קצת על ההבדל בין עבודה בקולנוע לטלוויזיה.

למזלי, מזה שבע שנים שאני עושה המון טלוויזיה בלוס אנג'לס ו(אני מקווה) טלוויזיה איכותית (פוסוודה ביים פרקים בין היתר בסדרות "ניפ טאק" "הכי גאים שיש" ו"קרניבל" הנפלאה שבעיני אחד הפרקים שביים פוסוודה בה- "קריד אוקלהומה" הוא אחד הבולטים שבסדרה). יש הבדל עצום בין סרט שאתה כולך מושקע בו (ואני כותב גם את סרטיי) לבין סדרות שאתה בא ומבצע עבודה בסקאלה הרבה יותר קטנה ועם צוות שאתה לא צריך לבחור. אני מאד גאה בעבודה הטלוויזיונית שלי שגם מביאה הכנסה בכלל לא רעה, אבל את הקול האמיתי שלי אני מוצא בסרטים אותם אני מביים. שם אני נותן דרור ליצר האומנותי שלי.אני מתכוון להמשיך ולעשות גם קולנוע וגם טלוויזיה .

בקולנוע ביימת מה שמוגדר כסרטים אומנותיים ,האם אתה מגדיר עצמך כבמאי ארט האוס ?

לווא דווקא. אני לא אעשה סרטים שהם בז'אנר מסוים כמו קומדיה או מתח אבל סרט שיש בתוכו ערבוב של סגנונות ונושאו ועלילתו מספיק ירתקו אותי - אשמח לעשות. בטלוויזיה ביימתי סדרות בז'אנרים שונים שכללו בעיקר ערבוב של ז'אנרים ולכן היו לי מאד מעניינות מלכתחילה כמו קרניבל שהיא שילוב של אימה עם סרט תקופתי או ניפ טאק שהיא דרמת רופאים עם מתח או סדרות שעסקו בחד מיניות. אני פתוח לכל סוג של יצירה אבל איכשהוא יצא ששני הסרטים שביימתי בעשור האחרון היו יותר אומנותיים מכל דבר אחר. הם גם לא בדיוק הצליחו בקופות לצערי.

[*]

אתה פועל בארצות הברית ובקנדה. איך אתה מגדיר את עצמך? אזרח צפון אמריקה? קנדי? ובהקשר זה - כשחושבים על קולנוע קנדי מייד עולים שמות כאטום אגויאן, דיוויד קרוננברג וגם ג'ון פוסט שביים את החלק הראשון והמעולה בטרילוגיית "ג'ינג'ר סנאפס". האם לדעתך יש ייחודיות לקולנוע קנדי?

אני מגדיר את עצמי כקנדי ואפילו קנדי גאה. קנדה היא תמיד הבית הראשון שלי וכך היא תישאר. צריך להבין שאנחנו נמצאים בצילה של ארה"ב אבל מאד שונים ממנה. יש בקנדה יותר אינטימיות ופחות מכאניות מאשר בארה"ב. בניגוד לארה"ב לנו פחות חשוב כמה סרט יעשה בקופות אלא הרצון להביע את עצמנו אומנותית. הבימאים שהזכרת (שאני מכיר אותם אישית) הצליחו ומצליחים ליצור קולנוע שונה, איטי יותר, מהורהר יותר ובעיני יותר שפוי מזה האמריקאי. שאיפת חיי היא ליצור יצירה איכותית ולווא דווקא שובר קופות.