לאחר הקרנת "המלכודת" באפריל האחרון בפסטיבל טרייבקה, התפרסמו אינספור ביקורות מהללות. המבקרים התרשמו מחוסר הציניות והאיפוק שהציפו אותם בניחוחות נשכחים מתקופות הפילם נואר והמערבונים, מציינים לשבח את עבודתו של הבמאי סטפן רוזוביצקי ועמידתו האיתנה אל מול אלימות אגרסיבית, גרוטסקית, אמריקאית טיפוסית. ישבתי באולם קולנוע החשוך וניסיתי להבין. נכון שישנם רגעים חזקים של קולנוע משובח במרחבי השלג האינסופיים של מישיגן, אבל מכאן ועד הנאה (שזה בסופו של דבר המדד לטיבו של כל סרט) הדרך בשלג עוד ארוכה."המלכודת" נפתח עם קולנוע במיטבו; התהפכות רכב מדהימה בחיותה בשלג. ברכב יושבים אדיסון ולייזה (אריק באנה ואוליביה ווילד), אח ואחות אחרי שוד קזינו מוצלח. בטרם הם מספיקים לאסוף את השטרות מהשברים, מופיע שוטר המבקש לסייע להם שבתמורה חוטף כדור בראשו. אדיסון מחליט שסיכוייהם לשרוד יגדלו אם יתפצלו וכך שניהם יוצאים למסע רגלי בשלג עם שטרות כסף, קובעים להיפגש עוד יום בגבול עם קנדה. מכאן הסרט מתפצל לקו סיפורי דרמטי יותר של לייזה ולקו אלים, מותח יותר של אדיסון ובשניהם אפפה אותי התחושה שאת כל הסצינות הללו כבר ראיתי פעם...
פרסומת
חציו המוצלח יותר של הסרט הוא ללא ספק זה של אדיסון. מרגע רצח השוטר בתחילת הסרט, מובטחת לנו דמות אגרסיבית, חסרת רגשות ואין הוא מפר את ההבטחה. איש הממעט במילים ומרבה במכות, אדיסון תוקף ונעלם כמו אגדה אורבנית של חג ההודיה על רוצח ביער מושלג. אך אדיסון מאבד את כושר ההרתעה והמסתורין כשהתסריטאי מחליט לכתוב לו מונולוג שחוק ועמוס פרשנויות לדמותו ומעשיו.סיפורה של לייזה מנסה להיות דרמטי ועמוק, אך נתון לכישלון כשהיא משיבה לבחור התוהה לשמה: "מה היית רוצה שהוא יהיה?". סיפור האהבה המאולץ שלה ושל ג'יי, שני זרים התקועים ללילה במוטל כי הכבישים נחסמו, מעלה יותר גיחוך מאשר רגש. משחק בינוני של משפטים נדושים כשהסיבה היחידה שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו שבגללה הם יתאהבו היא ששניהם נראים טוב.
מתנצלת אבל אם ספוילרים מפריעים לכם אל תקראו פסקה זאת. חשוב להתייחס לסצינת הסיום המפגישה בין כל הדמויות, כי היא ללא ספק הדובדבן שבקצפת החמוצה. אחרי שכל אחת מהדמויות לא הצליחה לבדה להחזיק מסך, נוכחותן יחד בחדר אחד מצליחה לייצר מעט עניין ועומק אותנטי בסרט. כאילו סיפקה כל אחת מהן רובד ביצירת דמות אחת שלמה. זו סצינה מותחת המבוימת ומצולמת להפליא לאור נרות ארוחת החג. למרות שלא הצלחנו לפתח אמפתיה או סימפתיה כלפי אף אחת מן הדמויות במהלך השעה וחצי הראשונות, פתאום בסוף אכפת לנו. אנחנו חרדים להם, אנחנו במתח, אנחנו מנסים לנחש מה יקרה, אנחנו תוהים איך זה ייגמר. אבל זה מעט מידי, מאוחר מידי.ייסלחו לי המבקרים באירופה ובארה"ב, אך זו איננה יצירת מופת או מניפסט קולנועי משובח של החזרת עטרה ליושנה. יש פה התחלה טובה, חזון, רצון והעמדה ראשונית יפיפייה באינסוף של לבן, אך התוצאה הסופית פשוט לא מספיק טובה. תרגום ויזואלי טוב לא יכול להציל כתיבה לא מקורית ועבשה. כנראה יש סיבה למה קראו לסרט באחד השמות הנדושים ביותר בקולנוע...
שלח/י
אריק באנה
אוליביה ויילד
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות