כוננות עם שחר ביקורת סרט

קתרין ביגלו היא אחת הבמאית החשובות ביותר בהיסטוריה של תולדות הקולנוע המתמחה דווקא בקולנוע כוחני ואלים המזוהה דווקא עם יוצרים גברים. כבר בסרטה הראשון "The Loveless " בשנת 82 היא עסקה בכנופיית אופנועים אלימה. סרטה השני של ביגלו , "Near Dark", נחשב לאחד מסרטי הערפדים הטובים ביותר בכל הזמנים. בין סרטיה היותר מוכרים לקהל הרחב תמצאו את "פלדה כחולה", "נקודת שבירה" ו"ימים משונים". היו לה לה גם פלופים גדולים כגון "גלים מן העבר" שכמעט ולא זכה להפצה ו "K-19" סרט צוללות עם הריסון פורד. בשנת 2009 היא ביצעה את הקאמבק שלה עם "מטען הכאב" על המלחמה בעירק והיתה לבמאית הראשונה שזכתה בפרס האוסקר, כשהיא מנצחת את האקס המיתולוגי ג'יימס קמרון שהיה מועמד על "אוואטר".בסרטה החדש ביגלו חוזרת אל המזרח התיכון וגם לשתף פעולה עם מארק בול, התסריטאי של סרטה זוכה האוסקר. התוצאה - מותחן פוליטי עכשווי ולא פשוט המועמד ל-5 פרסי אוסקר - (הסרט, השחקנית, התסריט, העריכה וערכית הסאונד הטובים ביותר) שזיכה את הכוכבת שלו, ג'סיקה צ'סטיין בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הדרמטית הטובה ביותר. העלילה עוקבת אחרי צ'סטיין המגלמת סוכנת בשם מאיה שבמשך עשור שלם עבדה בסודיות וביסודיות, אפילו אובססיביות, בניסיון לממש מטרה אחת – לאתר ולחסל את אוסאמה בן לאדן. הסרט עוקב במשך 167 דקות אחרי אותה אשה מורכבת, מתוסבכת ומרשימה, וכמובן גם אחרי האנשים שעבדו איתה או פיקדו עליה. ההישג הגדול של הסרט הוא שהעלילה וההתרחשויות נראות אמינות לחלוטין. נראה שהתסריט מבוסס על תחקיר עיתונאי אמיתי ורציני המתבסס אך ורק על עובדות. האם מה שמתרחש על המסך נכון במאה אחוז? פתרונים ליוצרים, אבל אין ספק ש"כוננות עם שחר" לא מרגיש כמו קולנוע הוליוודי. הוא לוקח את הזמן שלו בפיתוח העלילה והדמויות, הקצב שלו איטי, ההומור כשיש כזה נובע מתוך מצוקה וקושי, ולמרות שאנחנו יודעים בדיוק מה עלה בגורלו של בן לאדן, אין כאן זיכוך רגשי. התחושה היא של סוף רע ולא טוב. אי אפשר שלא לקיים השוואה בין "ארגו" - יצירה הוליוודית קלאסית שעל אף שהיא מבוססת על אירוע אמיתי היא מרגישה קודם כל כמו סרט הוליוודי גדול מהחיים. ב"כוננות עם שחר" התחושה היחידה היא של מציאות אכזרית שרחוקה מכל סממן קולנועי הוליוודי. מכאן גם נובעת העוצמה האדירה של הסרט."מטען הכאב" הזכיר באופן אבסורדי את סרטו של עמוס גיתאי "כיפור" המתאר שיגרה סיזיפית של חיילים במלחמת יום הכיפורים. בסרטה של ביגלו יש התמקדות בשיגרה של יחידת עילית של חיל ההנדסה האמריקאי. לעומת הסרט הנוכחי "מטען הכאב" הוא יותר סרט אווירה מאשר סרט עלילתי המתאר את הגיהנום האישי של אדם הלכוד בתוך סיטואציה בלתי אפשרית ומתמכר בשל כך לסכנה. ביגלו שבדרך כלל מציבה גברים בתפקידים הראשיים מעניקה לשחקנית המוכשרת ג'סיקה צ'סטיין את התפקיד הראשי. היא מגלמת סוכנת בשם מאיה, אשה עצמאית וכוחנית המפתחת אובססיה כלפי האיש שאחראי למאורעות 9/11. אותה גיבורה גם תצטרך בסופו של דבר להתמודד עם מסקנה לא פשוטה המותירה בה חלל עצום. אין כאן ניצחון. בן לאדן אולי חוסל אבל הוא מזמן לא היה רלוונטי. הנקמה אולי סופקה אבל הפסדנו במלחמה עצמה. הסרט מכיל המון אמירות נועזות שאינן פוליטיקלי קורקט. העינויים בסרט הם מהקשים שנראו על הבד. הצפייה בהם מעוררת מחשבות שניות בקשר ליעילות שלהם, כי כפי שאנחנו למדים אנשים אומרים כמעט הכל תחת לחץ. בסופו של דבר דווקא עבודת תחקיר איטית ומעייפת לצד עקשנות אינסופית משיגים את התוצאות המיוחלות. גם הסוף הלכאורה אופטימי שהוא הרבה יותר פסימי, מעורר שאלות. עכשיו שנותר חלל עצום בתוך נפשה של מאיה, איזה חלל נשאר במעצמה הגדולה בעולם. הרי כבר קיימים מחליפים הרבה יותר מפחידים וקיצוניים מבן לאדן. אין ספק, לא רק הדרך שבה נעשה הסרט הוא מצליח לאתגר את הצופה הרגיל אלא גם המסרים הפציפיסטים שלו יאתגרו את חובבי סרטי המלחמה הרגילים ולכן מדובר גם בסרט חשוב מאוד שמצליח לייצר אימפקט רגשי לא רק דרך סצנות לא פשוטות במהלכו אלא גם בסופו."כוננות עם שחר" הוא ללא ספק אחד האירועים הקולנועים החשובים של השנה החולפת וכמו המון סרטים חשובים המועמדים השנה לאוסקר גם הוא ארוך מדי והקצב האיטי שלו יכול להיות בעוכריו, במיוחד ברגעים שאין סצינות פעולה עוצרות נשימה. אבל אם מצליחים להתגבר על המכשול הזה אתם עתידים לצפות באחד הסרטים החזקים, הבוטים והמדוברים של תקופתנו. עם הופעה דומיננטית של ג'סיקה צ'סטיין וצוות שחקנים מעולה סביבה. סרט שהוא הרבה מעבר לבידור - יש לו גם משהו חשוב להגיד.