גיום גאליין, שחקן הקומדי פראנסס העלה לפני שש שנים הצגת יחיד ובה תיאר את עולמו של מתבגר שמזדהה לחלוטין עם אימו וכל רצונו הוא שיקבלו אותו כבת (ולא כבן,ולכן גם שמו המקורי של הסרט הוא "גיום והבנים, גשו לשולחן האוכל").עוד סרט קלישאי על בחור גאה שמאוהב באימו היקרה ומנסה לצאת מהארון ? ובכן לא ולא. דרך מופע יחיד שהוא מעלה (בתחילה בפני אולם ריק ורק בסופו של הסרט בפני קהל ולכך אגיע בהמשך) משתף גאליין את הצופים בסיפור חיו: משפחה צרפתית עשירה עם אב קשה עורף ואם מתוסכלת מחוסר מעש, בנים שובבים וחסונים וגיום הקטן שמעריץ נשים ולובש בסתר שמלות ולא מבין מדוע אביו כמעט משתבץ כשהוא מסרב לעסוק בספורט.
פרסומת
גאליין הוא הגיבור הקלולסי האולטימטיבי והוא מקסים בחריגותו החיננית. הוא באמת מזדהה לחלוטין עם אימו (ולכן גם קאליין מגלם את דמות אימו) ורוצה להיות אישה לא בשל תסכול או טראומות אלא פשוט כי הוא מרגיש כך.דרך פנימייה נוצרית, פנימייה אנגלית, טיול בספרד וגם במרוקו, ספות פסיכולוגיים וקרוזינג במועדונים בפאריז מנסה גיום לגלות את זהותו האמיתית (כשכל החברה מסביבו מודיעה לו כי הוא גאה ואפילו גאה מאד) ובטוויסט מפתיע (ואולי מעט מאכזב) יגיע הגילוי ואז אף יעשה גאליין טריק קולנועי דומה לזה שביצע בונואל ב"תשוקה אפלה". אז גם יתמלא האולם שבו מופיע גאליין בקהל והדמיון הקולנועי יהפוך למציאות.
המסע לגילוי העצמי של גאליין מלווה בהרבה צחוק (כולל סצנה היסטרית בספא עם דיאן קרוגר) וגם בלא מעט דמע. גאליין מנווט את הצופה בין שמחה לעצב כל זאת כשעל פניו מופיעה אחת ההבעות הנבוכות שזכורות לי בקולנוע בשנים האחרונות - הבעה שמוסיפה אנושיות ורגישות לדמות הגיבור.למרות שמדובר בסרט במשקל נוצה שבסופו של דבר לא באמת בועט במוסכמות החברתיות גאליין מצליח לנפק יצירה שובבה וברובה קלילה שמדגישה את יכולותיו כשחקן רב גוני. הסרט שועט קדימה כרכבת שאיבדה את מעצוריה והצופה לא יכול שלא לקפוץ על אחד הקרנות ולהנות מהנסיעה.
"מהנה ומרגש"
אני עצמי ואמא שלי (עמוד סרט)
דיאן קרוגר
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות