אחרי ששני סרטי "לילה מטורף במוזיאון " הקודמים הרוויחו למעלה ממיליארד דולר היה ברור שהוליווד לא תיתן לברווז מטיל ביצי הזהב הזו להיעלם וכך בא לעולם הסרט השלישי בסדרה. אחרי שבסרט השני ביקרו בוושינגטון, נוסעת כל החבורה העליזה בראשותו של בן סטילר ללונדון למוזיאון הבריטי. מה שמרגיש כאמתלה תסריטאית מאולצת (וזאת גם התחושה העולה מהסרט עצמו). החבורה אמורה לפגוש את שליט מצרים (המוצג כמובן במוזיאון), שאמור לתקן את לוח הקסם של הפרעונים המעיר לחיים את יושבי המוזיאון בכל לילה.מעבר לבן סטילר חוזרים כל גיבורי הסרטים הקודמים לפעולה – אוון וילסון, סטיב קוגן ובמיוחד רובין וויליאמס שנפטר זמן קצר לאחר צילומי הסרט. וויליאמס טוען את הסרט בסנטימנטליות שמאפשרת גם למבוגרים ליהנות מהעלילה המקושקשת במידת מה.
פרסומת
כקריצה לקהל הבריטי מונפשת דמותו של לנסלוט הגיבור המיתולוגי שמסמל את הבריטיות עלי אדמות ואף משתתף באחד הקטעים המצחיקים בסרט שבו הוא מתפרץ להצגה על קמלוט ומוצא את יו ג'קמן שמסביר לו שזוהי רק הצגה ולא אמת.מכיון שאין הרבה עלילה ,השחקנים נודדים ממערכון אחד למשנהו. יש בדיחות שתופסות ויש כאלו שלא. ילדים מאד ייהנו מהבלגאן הלא מאורגן שמתרחש על המסך בניצוחו של קוף הקפוצ'ין הקטן והחמוד שנדמה שלא השתנה מאז שיגע את בן סטילר בסרט הראשון.
בנו של סטילר בסרט מצטרף להרפתקה והשיחות בינו לבין אביו על גיל ההתבגרות רק תוקעות את גלגלי הקומדיה כשהסרט מנסה לשדר איזו רמה של מסרים חינוכיים ונכשל בכך. למרות העלילה שכמעט ולא קיימת, אני בעד סרטים המפרגנים להיכלי ידע כמו מוזיאונים ואם רק ילד אחד יבקש בעקבות הסרט מהוריו ללכת למוזיאון – דיינו.ואז מגיעה המערכה האחרונה ורובין וויליאמס עולה על הסוס בפעם האחרונה בחייו ואני מוצא עצמי מוחה דמעה באולם. "לילה מוטרף במוזיאון 3", רחוק שנות אור מהסרט הראשון בסדרה והוא ככל הנראה גם יסיים אותה אולם עדיין מדובר במוצר בלתי מזיק שמתאים מאד לילדים בחופשה (מישהו אמר חנוכה?).