בחור פוגש בחורה. בחור מגלה שהבחורה בתוך מערכת יחסים ארוכה. בחור נכנס לפרנד-זון. מוכר לכם התסריט הזה? נכון, זה קרה כמעט לכל אחד מאתנו בחיים האמיתיים וראינו כבר לא מעט סרטים כאלה בקולנוע. אז למה? למה עדיין ממשיכים לייצר סרטים כאלה? כנראה כי זה עדיין מושך קהל כל פעם מחדש וכי הקומדיות הרומנטיות הללו הן חומר סביר לדייטים. סרטים מסוג זה, כבר לא שייכים לקולנוע כאמנות, אלא לקולנוע כמוצר צריכה כמו משקה מוגז או פופקורן."אולי בכל זאת", המבוסס על המחזה "Toothpaste and Cigars", יושב חזק על רצף הקלישאות העתיקות האלה: וולאס (דניאל רדקליף) הוא בחור רגיש שהאקסית שלו בגדה בו. ערב אחד הוא פוגש במקרה את צ'אנטרי (זואי קאזאן), מתאהב בה, מגלה שיש לה חבר כבר 5 שנים, ונכנס לפרנד-זון. איך זה יגמר? לא אעשה לכם ספוילר אבל אם אתם בעלי ניסיון צפייה בעשרות סרטים מסוג בחור-פוגש-בחורה, הסוף הוא צפוי כמו האפקט של כוח המשיכה (תרתי משמע). כאילו שלא די בשלד הקלישאתי הזה, אז כמובן מעורבת כאן נסיעה לצרכי עבודה לחו"ל של החבר של צ'אנטרי, בן (רפאל ספאול) שהוא בחור מקסים ונאמן, וגם של צ'אנטרי עצמה בשלב מאוחר יותר בסרט. וכך כולם מוצאים את עצמם בנקודות משבר בהן עליהם להחליט ולבחור מה לעשות הלאה. איזו דילמה בלתי צפויה. איך אף אחד לא חשב על זה קודם?
פרסומת
קומדיות או דרמות רומנטיות בקונספט כזה או דומה לזה מופיעות בצרורות בכל עשור. כמה מהם הפכו לקלאסיקות, כמו סרטי ג'ון יוז. כמה מהם היו מיותרים וכמה מהם היו אינטליגנטיים ודי נחמדים כמו למשל "500 ימים עם סאמר". "אולי בכל זאת" הוא פשוט סרט מיותר. בנוסף לכל הוא גם לא מצחיק. נראה שהתסריטאים שלו השתמשו בהומור שמצחיק אותם בלבד, את החברים שלהם ואת המשפחה, אבל אני לא מצאתי את עצמי צוחק בשום רגע בסרט. בעוד שהאחים פארלי יכולים להפוך קקי לזהב, התסריטאים של "אולי בכל זאת" לא ממש מצליחים לעשות זאת עם בדיחות הקקי שלהם, כך שהן יותר מבחילות מאשר מצחיקות.אפשר לזקוף לזכותו של "אולי בכל זאת" שהוא מודע לעצמו חלקית. אפשר לזקוף לזכותו גם שהוא לא מתעסק בזוג נוצץ וזוהר. וולאס וצ'אנטרי הם בעלי לוק של השכנים ממול. למעשה הזוג הנוצץ הם אלן וניקול (אדם דרייבר עם עוד דמות שמחזקת את הטייפקאסט שלו ומקנזי דיוויס מ"הדייט שתקע אותי"). בנוסף, מה ש"אולי בכל זאת" מנסה להיות הוא סרט על אהבה מודרנית, או אולי פוסט מודרנית עם התאמה אופנתית לימנו. במילים אחרות, מדובר בסרט היפסטרי במשקל נוצה הן מבחינת העיצוב ע"י שילוב קטעי אנימציה, בניית הדמויות ומוזיקת האינדי שכמעט ועושה חשק לבדוק את הפסקול.
כאמור "אולי בכל זאת" הוא מוצר צריכה. כמו שאנשים אהבו פעם לצפות ב WWF , לאהוד את המתאבק האהוב עליהם ולדעת שהוא יסבול (ואולי אפילו יהיה על הקרשים כל הקרב) אבל בסוף ינצח כי זה מבוים, כך אפשר לייחס את "אולי בכל זאת" לקהל היעד שלו. למרות שברור מהרגע הראשון איך הוא יגמר, מי שאוהב את הז'אנר על כל קלישאותיו, עדיין ייהנה מהסרט. "אולי בכל זאת" הוא מוצר קולנועי על אהבה מודרנית, שמיועד למי שאוהב את הסרטים שלו שבלוניים, צפויים ונוסחתיים. אני לא מאמין באהבה מודרנית. לפחות לא של הסרט הזה.
סרט גרוע . לא ידענו אם לצחוק או לבכות...או לצאת באמצע... אין לי מושג איך אנשים נתנו פה ציונים טובים...אין תוכן אין עלילה ומלבד כמה גיחוכים - לא מצחיק. חבל על הזמן והכסף. אכזבה
אולי בכל זאת (עמוד סרט)
דניאל רדקליף
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות