מראשית ימיו, נשען הקולנוע על האדפטציות הספרותיות – יש אלו שראו בכך השראה אינסופית (במאים כמו היצ'קוק וקובריק כמעט תמיד עבדו על בסיס מקור ספרותי קיים) ויש אלו שראו בגישה הזו "שיקוץ", משהו שיש להילחם בו כשיוצרים אמנות חדשה כמו קולנוע (לדוגמה, במאי הגל החדש הצרפתי). בין כה וכה, יתרונה של אדפטציה קולנועית נמצא כבר בשמה - עיבוד, לא העתק או שחזור, של דבר קיים, ע"י אמן המטביע את חותמו על המקור. לפי הלוגיקה הזו, "אנקת גבהים" - עיבודה החדש של הבמאית הבריטית אמרלנד פנל ("צעירה מבטיחה", "סולטברן") לקלאסיקה הספרותית של אמילי ברונטה מ-1847 – נכשל פעמיים: סגנונה של פנל לא מורגש דיו בתוצאה הסופית, וזו לא באמת מחדשת יותר מגרסאות קודמות לספר. אז מדוע היא נחוצה?כמו מרבית העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים לספרה של ברונטה, "אנקת גבהים" גרסת 2026 מתעלם מחציו השני והמפורט של הספר – העוסק בילדיהם של גיבוריו - ומנסה לחזור לשורשי סיפור האהבה שבמרכזו או לפחות למה שנותר ממנו. אי שם בבריטניה של ראשית המאה ה-19, מר ארנשו המבוסס (מרטין קלונס, "דוק מרטין") מביא עמו לאחוזת "אנקת גבהים" ביורקשייר את היתקליף (כוכב "התבגרות" אוון קופר), ילד עני ונטוש מליברפול, כדי שיהפוך אותו ל"ג'נטלמן" וישמש לו כמשרת. במהרה, מוצא היתקליף האומלל ידידת נפש בבתו של ארנשו, קתרין/קתי (שרלוט מלינגטון). אותה חברות/התאהבות סודית מלווה את השניים במשך שנים, כשהיתקליף וקתי הבוגרים (ג'ייקוב אלרודי ומרגו רובי) פוגשים בצדדיה הקנאיים, קודרים, פוליטיים ומכוערים של האהבה שביניהם.
פרסומת
מאז הכריזה ביולי 2024 על כוונותיה לעבד את הקלאסיקה הספרותית, החלה הרשת לחשוש מהתוצאה הסופית של פנל ולבקר כל החלטה אמנותית שעשתה – מהליהוק של רובי (בלונדינית בת 35) ואלרודי (אוסטרלי לבן) לתפקידים שמתוארים בספר כ"נערה ברונטית" ו"צועני כהה עור" ועד הארוטיקה המוגזמת המשתפכת מהטריילר. אלה נראו בזמן אמת כמו הערות קטנוניות, שלא אפשרו לעיבוד את המקום להוכיח את עצמו. בפועל, הערות אלו ייחסו יותר מידי חתרנות או תעוזה לעיבוד שפשוט לא מתרומם במשך 136 דקות.ספרה של ברונטה היה חריג לשעתו – ואולי אפילו כעת – בכך שעסק (תחת מעטה של ספרות גותית מהודקת) באופן בוטה ביחסי כוח, מערכות יחסים מתעללות, פערי מעמדות, מיזוגניה ומחלות נפש; במילים אחרות, "אנקת גבהים" הוא אחד מהרומנים ה"אנטי-רומנטיים" הנודעים ביותר. ככזה, הוא חומר לא קל לעיבוד, ומעטים העיבודים שבאמת הצליחו לתפוס את האווירה העכורה שבמרכזו – כמו הגרסה הקולנועית הנודעת ביותר מ-1939, בבימויו של וויליאם וויילר ("בן-חור") בכיכובם של לורנס אוליבייה ומרל אוברון, או הגרסה מ-2011 של הבמאית חובבת הריאליזם החברתי אנדריאה ארנולד ("מחוץ למים"), ששחזרה את הפראיות של המקור. תוך שני סרטים בלבד, הצליחה פנל ליצור סגנון שמשלב נימה של אסתטיקה מוקפדת (צבעים עזים, שוטים מדוקדקים), הומור שחור, התרסה כלפי מעמדות ונורמות חברתיות, מיניות בוטה/קינקית ואלמנט מסוים של הפתעה. לכן היה מצופה מפנל לקחת במקרה הזה את החומר המקורי המבקש למרוד נגד העולם, ולהקצין אותו; להגביר את המתח המיני המעוות; להתענג על היקום האכזר וחסר החמלה שבראה ברונטה. היא עושה זאת בסצנה הפותחת את הסרט, אבל נכשלת לעשות זאת לכל אורכו.
פנל לא מממשת את הפוטנציאל המלא של העיבוד. שום דבר כאן לא בוטה באמת, אלא "בוטה מספיק"; לא כעוס או יצרי באמת, אלא "יצרי מספיק". למעשה, הבמאית מציגה את "אנקת גבהים" כרצף של דמויות על גבול הקריקטורות, יוצאות ונכנסות מחדרים מקושטים להפליא או פריימים מרהיבים. הצלם לינוס סנדגרן השוודי משחזר כאן את האסתטיקה של סרטי ה"טכניקולור" של הוליווד הקלאסית. לכל אלו מתווסף פסקול שצ'ארלי XCX, כוכבת הפופ של הרגע, כתבה במיוחד לסרט. אין שום בעיה בפסקול מודרני שמלווה סרט תקופתי (פנל מנסה כאן להידמות בכל כוחה ל"גטסבי הגדול" ושאר סרטיו של באז לורמן), אך השיבוץ הקלישאתי של שירים אלו (ברובם מצוינים, אין עוררין) לאורך הסרט לפעמים גובל בגיחוך, המלווים כל שוט רומנטי/קיטשי שמופיע על המסך או סצנה ארוטית עבשה, כאילו נערכו מראש כדי שיתאימו לסרטוני טיקטוק ויראליים, עד שתתהו אם בטעות נכנסתם להקרנת סרט בסדרת "אחרי ש...".וישנם כמובן רובי ואלרודי, שני שחקנים שכבר הוכיחו מזמן שיש להם את היכולת לעבור בין ז'אנרים ולהביע רגש מתפרץ. למרות זאת, תחת בימויה של פנל, לא רק שהשניים מידרדרים לתצוגות משחק מעט מביכות ופלקטיות, אלא גם משדרים חוסר כימיה מובהק. הכול טוב ויפה, אך זו טיפה בעיה בלשון המעטה כשמדובר בסיפור על אהבה כה חזקה עד שהיא הרסנית לחלוטין. בהיעדר העניין שמשדרים השחקנים הראשיים, מובלטות הופעותיהן של השחקנים המשניים, שמבינים את האופי האקסצנטרי של היצירה המקורית; כך, זהו דווקא זמנם לזרוח של קלונס כמר ארנשו, בעל יצר ההרס העצמי המובהק, הונג צ'או ("הלוויתן") כנלי המשרתת האפלה ואליסון אוליבר ("כריסטי", "סולטברן") כאיזבלה, אחותו התמהונית והמקריפה של מר לינטון, בעלה של קתי.יצירה קודרת ופוליטית? סרט שחוקר את האובססיה לשליטה בתוך יחסי הכוח המגדריים? סיפור רדוף רוחות? כל אלו הם מה ש"אנקת גבהים" גרסת 2026 יכול היה להיות. בפועל, הוא אדפטציה חביבה, חסרת מעוף, שמתנהגת כמו הפקת אופנה מושקעת או קליפ ב-MTV. ההצלחה הקופתית מובטחת לו, ולבטח תחדש את העניין בספר המקורי וכנראה זה ההישג המשמעותי היחיד של האדפטציה הנוכחית ל"אנקת גבהים".
זה סרט שמרגיש שונה מכל סרט רומנטי רגיל. העלילה מתפתחת בצורה לא צפויה וכל רגע שנראה כמו שיא הופך לעוד שכבה בסיפור. האהבה שם מוצגת בתור משהו אפל, פראי ואובססיבי, וזה בדיוק מה שהופך את הסרט לכל כך עוצמתי ומיוחד. הדמויות מורכבות, פגועות ולא מושלמות, וזה גורם לכל הסיפור להרגיש הרבה יותר אמיתי וחזק.
לא קראתי את הספר. יצאנו לערב חברות והגעתי בלי ציפיות. בעיקר להתאוורר מהמלחמה. הסרט היה לי ממש קשה לצפייה. ארוך, מתיש ואכזרי לי מדיי. יצאתי מכווצת ולא נהנתי.
סרט מעולה ,מציג זוית ראיה שונה וחדשנית. בהתאם גם ההפקה היא חדשנית ומרהיבה, התלבושות והסט מהמאה ה-17 או ה-18. בגירסא הזו הסרט מציג את סיפור אהבתם העצומה של הית''קליף וקאתי כאשר קאתי היא המובילה של כל המהלכים והיא מכתיבה את הקצב גם את הסוף. מרגישים היטב אתהתשוקה והסקס בינהם. לעומת זאת בגירסה של 1992 עם ג''ולייט בינוש וראלף פינס, האהבה העצומה הזו לא ממושת ואת כל הסיפור מוביל היתקליף. התקופה המדוברת היא ימי הביניים ולאורך כל הסרט מרגישים את הכמיהה והרגשות העזים של שניהם. בהתאם לכך התלבושות והסט חומים-אפורים-כהים. שתי הגירסאות עוצמתיות באופן שונה. של גירסא מסופרת מזוית אחרת לגמרי. מרגו רובי והשחקן שלצידה שיחקו מעולה. הרגשתי את התשוקה והעוצמות בינהם. סיפור יפהפה. ממליצה בחום ! ציון 9 - כי זה סרט מעולה אבל לא מיינסטרים.
שיעמומון.זה לא סרט סנות.זה סרט לזקנות של בית אסות שרוצות להזכר בזיוני סתר בטסףבע עם מאהב.עשר פוזות בשתי דקות. מעבר לכך יש הרבה ערפל,:הרבה דמעות , הרבה תפאורה מוגזמת, תסריט גרוע ובעיקר געגוע לסרט הקודם בלי קישקושים פסבדו פסיכולוגיים של האישה ששולטת בגבר דרך אבר הרבייה שלה. ציום חמש בקושי ואת תשימו לב למבקרי סרטים שרק קוראים את התסריט שמספק להם המפיץ של הסרט.