מקומות אפלים ביקורת סרט

"מקומות אפלים", סרטו של הצרפתי ז'יל פאקה-ברנר, המבוסס על רומן מאת ג'יליאן פלין שקנתה את עולמה בזכות האדפטציה המצליחה של המותחן הארוטי והסאטירי "נעלמת" בסתיו 2014, הוא ההפך המוחלט מהסרט המודע לעצמו שביים בכשרון רב דיוויד פינצ'ר. "נעלמת" היה בעל טון מקאברי וניתן היה להבין שיוצריו מודעים לעלילתו הקלישאתית. היה להם עניין רב יותר לבקר את המעמד החברתי הבורגני, הנהנתן והלבנבן שהסרט עסק בו. "מקומות אפלים" הוא בסך הכל מותחן שגרתי שמאוד משתדל אבל לא מספק את הסחורה.ז'יל פאקה-ברנר כתב וביים את העיבוד הקולנועי המצליח לרומן "המפתח של שרה". אולי זאת אחת הסיבות שהסרט הזה לא באמת עובד, במיוחד עבור קהל שהתרגל למותחנים מצמררים ומורטי עצבים כמו "אסירים". "מקומות אפלים" מתאים לקהל הרחב ובמיוחד לקהל מבוגר יותר שלא רוצה לראות באמת מותחנים קולנועים פורצי דרך ומעדיף סרטים מנומנמים יותר. עם המטען החברתי והסוציאלי שלו, הוא היה יכול להיות הרבה יותר מסתם עוד סרט ונראה שהכוונות הטובות של הסופרת והבמאי מתפספסות לחלוטין במקרה הזה. הסרט מתרחש באמריקה הכפרית והשמרנית בשתי תקופות זמן. הראשונה היא ראשית שנות ה-,80 כאשר המצב הכלכלי הקשה גרם לקריסת המשקים השונים. נעשו על כך אינספור סרטים דרמטיים הוליוודים והסרט הזה היה יכול לבחון את הטרגדיה שמשפחות רבות נאלצו להתמודד איתה בצורה אפלה ומקורית יותר, אבל הוא לא משכיל לעשות זאת. אם דברה גראניק היתה מביימת את הסרט היה לו את הפוטנציאל להפוך למותחן ריאליסטי בסגנון סרטה המצליח, "קר עד העצם" וכך להעניק לו ערך סוציאלי מוסף.כאמור, גם "נעלמת" זה לא. אחד ההיבטים המעניינים בסרט המצליח מ-2014 היה הביקורת שלו על העולם התקשורתי שחוגג סביב השערורייה הצהובה. ב"מקומות אפלים" נראה שכלל לא מעניין את הבמאי הצרפתי לעשות שימוש חכם בהיסטריה התקשורתית בנושא המשפט שעומד במרכז הסרט או הפרנויה שהתקשורת מייצרת בנושא כת השטן. מה שהיה יכול להיות כר פורה לסיטואציות סאטיריות על חשבון החברה השמרנית והתקשורת הצהובה ולהעניק לסרט רבדים נוספים, מתבזבז לחלוטין. נשארנו עם העלילה, שעוקבת אחר ליבי, ילדה בת שבע שהייתה עדה לרצח אימה ואחיותיה. העדות שנתנה בזמנו הכניסה את בן, אחיה, לכלא. 25 שנים לאחר מכן, קבוצה של חוקרי מקרי פשע פונים אליה עם הוכחות חדשות. החזרה בזמן והחקירה המתחדשת פותחים פצעים ישנים וחושפים אמת שונה לחלוטין ממה שליבי זכרה. שרליז ת'רון מעולה כליבי הבוגרת שמתמודדת עם העבר בצורה כושלת, אבל דמותה לא מורכבת ועמוקה מספיק. זה בהחלט לא באשמתה אלא באשמת התסריט והבימוי. גם ניקולס הולט נפלא כמי שיוזם את הקשר מטעם הקבוצה ומתפקד כגזבר שלה, אבל גם דמותו שדופה ולא מתפתחת לשום מקום.השחקנית הצעירה קלואי גרייס מורץ והשחקנית הנפלאה כריסטינה הנדריקס כאמה של ליבי טובות מאוד במגבלות הדמויות נטולות העומק שנכתבו להם. קורי סטול וטיי שרידן כגרסאות של בן הצעיר והמבוגר טובים אף הם, אבל גם הם נכנעים למגבלות התסריט. הסרט עצמו מצולם מצוין תודות לכשרונו של בן אקרויד (קפטן פיליפס, מטען הכאב) וזה אכן תורם רבות לסרט אבל לא מעניק לו את העומק שהוא כל כך זקוק לו.הוכחה לבעייתיות של הסרט היא חוסר הנוכחות של הקבוצה העלומה לחקירת מקרי הרצח, שמופיעה פעם אחת על המסך בסיטואציה סטריאוטיפית מביכה ומלבד זאת אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי וזאת למרות שהם המניע שמתפעל את כל הסרט. בסך הכל מדובר במוצר צריכה ראוי, הייתי מעדיף שהוא גם יעמוד מאחורי ההבטחות הרבות שלו ויממש את הפוטנציאל הטמון בו ולא רק יתחזה לאחד שכזה. אפשר לציין שמי שלא ראה הרבה מותחנים בחייו עתיד להיות מופתע. אני קיוויתי להרבה יותר וקיבלתי מעט מדי.