חטיבת הביניים: השנים הגרועות של חיי ביקורת סרט

מכירים את הסרטים האלה שרק כמה דקות לאחר שהתחלתם לצפות בהם אתם פשוט רוצים שהזמן יעוף והסרט יסתיים בהקדם האפשרי? אז ככה בדיוק הרגשתי בסרט "חטיבת הביניים: השנים הגרועות של חיי". מדובר בקומדיה שלא זורמת לשום מקום, הוא מבוים להחריד ומשוחק בצורה נוראית, והגרוע מכל עבור כל קומדיה באשר היא – הוא פשוט לא מצליח להצחיק, אפילו לא לרגע אחד. אולי הספר עליו מבוסס הסרט קורע מצחוק, אבל אין לי ספק שהסרט, בפני עצמו, הוא לא פחות מביזיון קולנועי.גיבורו המרכזי של הסרט הוא רייף (גריפין גלוק), נער צעיר שעובר לחטיבת ביניים חדשה לאחר שהועף מכמה חטיבות קודמות מאחר והוא עשה כמה בעיות במקומות הקודמים בהם למד. איזה בעיות? המידע נמסר לצופים רק בסוף הסרט בצורה אגבית לחלוטין. אבל בכל מקרה, רייף הוא "ילד כאפות", חננה, חנון, יורם, איך שתרצו לקרוא לזה – הוא הילד האחרון שהייתם קוראים לו בעייתי או יוצר בעיות. אבל היי, נראה שאפילו ליוצרים של הסרט זה לא ממש מזיז אז למה שלצופים כן? עוד לפני שרייף נכנס לראשונה לבית הספר החדש שלו, הוא נתקל במנהל הקשוח דווייט, שמהרגע הראשון רייף לא בא לו בטוב. למה? כי רייף אוהב לצייר, דבר שבית הספר אוסר עליו, ומאותו הרגע דווייט יורד לחייו של רייף בצורה מוגזמת במיוחד, אך בעיקר לא מצחיקה. גם הסיבה לכך שהילד הכי פופולארי בכיתה של רייף לא מחבב אותו (העובדה שהוא התיישב בשולחן שמלפניו היא לא סיבה אמיתית לשנאה, היא סיבה לעצלנות תסריטאית), ושאמו (לורן גרהאם, לנצח לורליי מ"בנות גילמור"), יוצאת עם פוץ מעצבן במיוחד לא מקלה על חייו.למזלו של רייף, יש לו חבר טוב שתומך בו והוא גם מתאהב בילדה כלשהי, (כשהכימיה בין השחקנים המגלמים אותם שואפת למינוס) והם מנסים לעזור לו לשרוד את בית הספר, אבל כל זה פשוט לא מעניין. התסריט מנסה לספק לא מעט רגעים קומיים, אך הבמאי סטיב קאר מחטיא כל הזדמנות להוציא מהם את החיוך הקטן ביותר, ויותר גרוע מזה – נראה כאילו הוא לא יודע מה הוא עושה ושאין לו באמת דרך ברורה לספר סיפור. השילוב בין התסריט הנוראי לבימוי חסר הכיוון פשוט לא עובד, ואין בו רגע אחד של נחמה. אנו אמורים להרגיש שיש לנו איזשהו חיבור, אפילו קטן, לרייף, אך במקום זה אנחנו מרגישים כאילו בא לנו לתת לו אגרוף או שניים. ברגע אחד הוא טוען שהציורים אותם הוא מצייר הם כל חייו, ואז העניין כמעט ולא מאוזכר בהמשך הסרט, וזה בנוסף לשחקן הצעיר נטול הכריזמה שמגלם אותו. אם הצופה לא מצליח להתחבר לגיבור הסרט אז למי הוא כן צריך להתחבר? שם הסרט הוא "חטיבת הביניים: השנים הגרועות של חיי", אבל המסקנה אחרי הצפייה בסרט היא שמדובר ב-90 הדקות הגרועות בחיי.אפילו המנהל דווייט, אותו מגלם אנדי דיילי בתצוגת משחק גרוטסקית ואיומה בצורה יוצאת דופן, לא מצליח להפוך לדמות שאוהבים לשנוא – הוא פשוט אויב משעמם כמו כל דמות אחרת בסרט. העובדה שהסרט אמור לפנות לבני נוער היא לא תירוץ לכך שהבדיחות שבו לא עובדות. ישנם לא מעט סרטים שפונים לקהל צעיר שכן עושים את העבודה שלהם כראוי, אבל "חטיבת הביניים: השנים הגרועות של חיי", הוא כמו תלמיד שמבריז מכל השיעורים ואז מתפלא למה הוא מקבל בסופו של דבר נכשל במבחן – כי זה פשוט מגיע לו.