במשך 5 שנים ג'ניפר לורנס הייתה השם הכי חם בהוליווד. השחקנית שהתגלתה בשנת 2010 בסרט האינדי "קר עד העצם", הפכה לכוכבת הראשית בפרנצ'ייז "משחקי הרעב", לצד סרטי אקס-מן המצליחים שבהם שיחקה, כיכבה בסרטיו המוערכים של דיוויד או. ראסל "אופטימיות היא שם המשחק", "חלום אמריקאי" ו"ג'וי" וצברה 4 מועמדויות לאוסקר, בהן זכייה אחת. אך מאז נדמה שכוכבה של השחקנית הכריזמטית והאינטליגנטית הזו קצת דעך, כך שכל כך כיף לראות אותה טורפת את התפקיד הראשי בקומדיה הקלילה "לא לוקחים קשה", שגם אם לא יקנה לה מועמדת נוספת לפסלון, מזכיר מדוע התאהבנו בה מלכתחילה.מאדי בת ה-32 מתגוררת בעיירת נופש בלונג איילנד, אליה מגיעים העשירים לחופשת קיץ. מכוניתה מעוקלת בשל חובות, והיא חוששת לאבד את ביתה שהוא הרכוש היחיד שנשאר לה ושהתיירים העשירים חומדים אותו בשל מיקומו. על מנת לחסוך ולשלם את החובות היא חייבת להשיג רכב, באמצעותו היא משלימה הכנסה כנהגת אובר. מודעה שבה היא נתקלת בה זוג הורים עשירים מחפשים בחורה צעירה שתצא עם בנם הביישן ותגרום לו לצאת מהקונכיה שלו ולהיפתח לפני הקולג', בתמורה למכונית שתקבל בסיום, תופסת את תשומת ליבה.
פרסומת
ההורים (בגילומם של כוכב האייטיז מתיו ברודריק ולורה בננטי) המגוננים יתר על המידה משביעים אותה שאסור שבנם יידע על העסקה ורומזים, שלא בעדינות, שהיא כוללת גם את איבוד הבתולים של בנם, פרסי. מאדי ניגשת למשימה בנחישות ולא ממש ברגישות ועוגבת על הבן במקלט לחיות שבו הוא מתנדב, כאשר למרות התחלה בעייתית בין השניים מתחיל להירקם קשר במהלכו מגלה מאדי שהיא באמת מחבבת את פרסי. אך לאמת יש דרך לצוף אל פני השטח.נראה שלורנס נהנית מכל רגע בתפקיד. היא מחצינה ללא התנצלות את מיניותה, כולל סצנת מכות בעירום מלא שהקנתה בארה"ב לסרט דירוג R. היא כריזמטית, גסה, שנונה ועוקצנית והקשר שנרקם בינה לבין פרסי (אנדרו בארת' פלדמן) נע בין החינני למביך, כשהכימיה בין השניים עובדת ופלדמן מתגלה כתגלית נוירוטית חביבה, גם אם ראינו דומים לבן דמותו הגמלוני שנפתח לעולם בסרטים רבים.
החן של הסרט גם נובע מהיחס הבלתי מתנצל שלו למין ולמיניות וגם לאופן שבו לעיתים אנשים משתמשים בהם כמטבע עובר לסוחר, מבלי להזכיר את המילים "זנות" או "ניצול". הוא מראה כיצד הפער בין מאדי הענייה למשפחתו העשירה של פרסי מציב אותה בעמדה שבה המיניות שלה היא המפתח להישרדותה הכלכלית, אך הוא לא עושה זאת ממקום של רחמים עליה אלא מציג את הדברים כהווייתם.היחס הזה, ששונה מאוד מהוליווד המתחסדת של ימינו, בא לידי ביטוי גם מההתנערות של הבמאי והתסריטאי ג'ין סטופינסקי מהדור הצעיר ה"מואר" (woke) באמריקה, לו הוא לועג על תרבות הפוליטקלי קורקט וההיעלבויות המיידיות מכל הערה אגבית. מאדי היא ההפך מכל מה שתקין פוליטית, והיא לא שמה על זה, וכך גם הסרט עושה.לפעמים זה מגיע לכדי סצנות שהן וולגריות או בוטות מדי, ולפעמים זה פשוט מצחיק בקול וגורם להצטער שלסרטי אולפנים אחרים אבד האומץ לצחוק על הכל. אז כן, "לא לוקחים קשה" הוא לא סרט מורכב או עמוק במיוחד, ולעיתים הוא נופל למלכודות של הומור נמוך, אבל אם לא תקחו את ההומור שלו קשה מדי, הוא לגמרי יספק לכם 103 דקות של הנאה.
פספסתי את הסרט בקולנוע כי חשבתי שהוא סרט נעורים טפשי.צפיתי בטלוויזיה ונהניתי מהסיפור והתובנות שלו על קשר חברות אמיץ שלא נראה אפשרי.אפשר היה לוותר על העירום הדי בוטה של לורנס
שם:מוגיל:5014/08/2023 22:42:22
7/10
סרט חביב וקליל , מצחיק פה ושם מומלץ ליומיות או עדיף בבית.
הסצנה המדוברת , מאולצת אבל תמיד טוב לגלות עוד טפח על שחקנית מוערכת. יש פה מחווה לסצנה דומה בסרט אינסטינקט בסיסי של שרון סטון או בסרט תמונות קצרות של ג׳וליאן מור. לי הזכיר סצינה בסרט מלך ליום אחד עם קרוליין לנגפורד. לסיכום לא לקחת קשה את הסרט.
שם:סיון פזגיל:3815/07/2023 16:00:40
7/10
סרט נחמד עלילה קלילה מצחיק ודרמה בו זמנית . סך הכל סרט קייצי לקיץ .חשבתי שיהיה יותר מצחיק , סרט אמריקאי די צפוי לא להגיע בציפיות גבוהות מדי ואז לע מתאכזבים .שחקנית גניפר די טובה היתר פחות .