"הצב האדום" הוא הסרט החדש ביותר של אולפני האנימציה היפנית ג'יבלי ("השכן שלי טוטורו", "הטירה הנעה"), בשיתוף עם האולפן הגרמני "ווילד באנץ'", בבימויו של הבמאי האוסטרלי-בריטי מייקל דדוק דה-וויט ומופק בסיוע מפיקים צרפתים.
מתוך השיתוף הבינלאומי הזה עלול היה בקלות לצאת סרט יומרני, איטי לשם האיטיות, ומביך לצפייה. אבל זה בכלל לא מה שקרה עם "הצב האדום". במקום זאת, השיתוף הזה בין דוברי שפות שונות, הוליד כנראה את העובדה שבסרט אין דיאלוג. זו עובדה שיכלה לעבור בקלות כגימיק, אם זה לא היה מתחבר כל-כך נהדר עם הנושאים של הסרט ומוסיף לעוצמה הרגשית והפיוטית שלו."הצב האדום" הוא סרט אנימציה מצויר ביד. כל פריים מושקע ונראה כאילו שלפו אותו היישר מתוך גלריית אמנות, מה שהופך את הסרט גם למרשים טכנית. ושוב, הסרט לא נופל לבור הגימיקי ומסתמך על הוויזואליות בלבד ומספק גם סיפור פילוסופי מעניין.
הסרט מגולל את סיפורו של אדם, אשר סיפור הרקע שלו לא ידוע לנו, שנסחף יום אחד לאי בודד. להסגיר כל דבר יותר מזה יהיה ספוילר נוראי, כי הסרט בנוי באופן מאוד לא מסורתי, בצורה שבה קשה להגדיר את ה"פרמיס" שלו. אירועים מרכזיים קורים אחד אחרי השני, אבל אין עלילה ברורה שמחברת ביניהם, קונפליקט מרכזי אחד שמדביק את הכל או מערכה ראשונה קלאסית שמכירה לנו היטב את הדמויות, מטרותיהן והתהליך שהן יעברו. לעיתים זו החולשה של הסרט. אבל רוב רובו של הזמן, המבנה הזה רק משפר את הסרט ומוסיף לסגנון המיתולוגי העשיר שלו.
פרסומת
כאמור, הסרט הוא מטאפורה אחת ארוכה ומורכבת, קולנוע מהורהר של חשיבה. זה סוג של קולנוע שאני בדרך כלל לא סובל, אבל גם כאן הסרט מצליח בכל זאת. זה תהליך אקזיסטנציאליסטי - סיפורו של אדם שנתקל שוב ושוב בכאוטיות של הטבע והעולם ולומד להשלים עם הכאוטיות הזו ולחיות איתה בשלווה. דמותו של הצב למשל הוא דוגמת מופת לכך- יצור עם בית (וכך גם משמעות) על הגב, שסוחב איתו את המשמעות דרך העולם האקראי של האי, מקבל את האקראיות הזו ואפילו מהווה חלק ממנה. הגיבור האנושי מנסה לדחות את הגישה הזו (בעקיפין דרך דמותו של הצב וישירות יותר דרך הים והאי), אפילו באלימות, אבל לבסוף מקבל אותה ואף הופך לחלק ממנה.אבל הסרט הוא לא רק ההרהורים האלו. הוא מתחזק את התהליך האקזיסטנציאליסטי שהוא מגולל עם ציור אקספרסיבי וסוחף, שמספק את הצד הרגשי לא פחות מהאינטלקטואלי. בעוד התסריט עצמו נראה (במבט ראשון) דלוח מבחינה אמוציונלית, האנימציה מספקת ציורים עוצמתיים ופורמליסטים שזזים בתנועה חיה ורודפת, כך שלא הצלחתי שלא להזיל דמעה בסוף. האנימציה הזו היא מה שסוחף את הקהל לחוויה רגשית שקשה לתאר, כי אני לא מצליח לחשוב על מילים בשפה העברית שמתארים את התחושה שתופסת אתכם חזק בלב כשצופים ב"צב האדום".
העוצמה הזו קיימת למעשה גם בתוך המישור הפילוסופי של הסרט. המאבק הוא משבר מול הכאוס של העולם ושל היקום, ובעוד זה נשמע בהתחלה כמו משהו אינטלקטואלי בלבד, זה משהו שצובט לכולנו גם בלב. הסרט חשוב בעיניי באופן שהוא מזכיר לנו את היופי הסנטימנטלי שברעיונות פילוסופיים, איך הם נוגעים בנו ומזכירים לנו חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית.זה די מדהים כמה פעמים "הצב האדום" כותב לעצמו מלכודות, דרכים פוטנציאליות להפוך אותו לפיתיון פסטיבלים משעמם, ופעם אחר פעם נמלט מהמלכודות האלו בחוכמה וענווה. מבעד לחזות המתוחכמת, זהו סרט אנושי מאוד שמזכיר לנו את הכוח של משלים, של סיפורים "מיושנים" יותר. גם מיתולוגיות עתיקות וסיפורי עם ישנים למיניהם ייצגו בעיקר רעיונות אוניברסליים וקונפליקטים תרבותיים, פילוסופיים וכשמספרים אותם נכון (כמו בדרך הנפלאה של הסרט הזה) הם נגעו בהרבה אנשים.אם סרטים שרוב החוויה שלהם היא פיוטית הם בכל זאת ממש לא כוס התה שלכם, הייתי ממליץ לכם לשתות כוס תה אחרת. אבל אם אתם מחפשים מסע מרתק שצולל בקפיצת ראש נחושה אל נושא כמו מערכת היחסים בין טבע לאדם, מסע של אדם שלומד לקבל את הכאוטיות וחוסר המשמעות הבסיסית של העולם סביבו, ואפילו עושה זאת בצניעות ובטעם טוב, תצפו ב"צב האדום" בהקדם האפשרי.
סרט מרשים ומתיש.
האנימציה יפהפייה ומהפנטת, הפס-קול מוסיף הרבה לאווירה והתסריט מקסים, הומני ובוגר במיוחד אך העלילה דלה, רדומה, בעלת קצב איטי, לא סוחף במיוחד וגורמת לסרט להפוך למעייף.
בקיצור, לא לכל אחד. שווה לנסות.
סרט מעניין, בקצב אחר, הייתי עם הילדים וגם הם נהנו, אם כי הראו סימנים של חוסר סבלנות ברגעים מסויימים, לא מתאים לכל ילד, למעשה זהו סרט למבוגרים.
הסרט מיוחד ומסקרן למרות שהוא מאוד מינימליסטי, אל תצפו לעלילה מורכבת, הוא משחק על הרגש, ודי מצליח, בא להראות שהאדם לא ממש נספר בטבע, והטבע לא לוקח אותו בחשבון. האדם הוא עוד יצור קטן וחסר חשיבות. ובעיקר מראה לנו שהתודעה שלנו לא יכולה להתקיים בבדידות, והיא תעשה הכל כדי שזה לא יקרה.
נחמד ומעניין אם כי לא חובה.
אחד הסרטים המרהיבים ביותר שראיתי. סרט אנימציה, שהוא הפעם הראשונה בה סטודיו ג'יבלי היפני עטור התהילה, משתף פעולה עם אנימטור שאינו יפני. ובכל זאת מרכזיותו של הטבע בסיפור כמו מחברת אותו לשאר סרטי האולפן. הסרט ללא מילים, ומתאים גם לילדים אבל אינו מיועד להם בהכרח. זהו משל פנטסתי על יחסי האדם והטבע.
