"לאהוב את וינסנט" היא יצירה כל כך יוצאת דופן מבחינה חזותית וקולנועית, וקשה יהיה לי לחוות דעה ברורה וחד משמעית לגביה, עד שלא יחלוף זמן מה ותזכה להיכנס לזיכרוני, וקרוב לוודאי שגם לצפייה חוזרת. לכאורה נראה שהסרט, בהתאם לסגנונו והטכניקה המיוחדת שבה נוצר ובהתאם לרקע הסיפורי והתקופתי שלו, הוא גם אוסף של מעברים אימפרסיוניסטיים ולא מאוד מדויקים, בין סצנה לסצנה, ללא הנמקה דרמטית ופסיכולוגית הדוקה וחזקה די הצורך. זאת חרף היותה של כל סצנה לעצמה, בדרך כלל, מרשימה, רצינית ומדויקת מאוד מבחינת הכתיבה, הדיאלוגים המבריקים, המשחק, הבימוי, והמטען הדרמטי, הפיוטי וההגותי המשמעותי שהיא נושאת. ומכיוון שהסרט הוא כן אחדותי מצד ההיבטים האחרונים הללו, הוא בלי שום ספק מצליח להגיד משהו עמוק ומרגש, גם אם באופן מסורבל כלשהו. הוא גם מהווה תיאור מופלא של התקופה ושל החיים של צרפת בסוף המאה ה-19.עוד דבר שאינו מסורבל הוא עיצובו של הסרט. ההפקה המרשימה והנועזת הזו גייסה לטובתה 125 ציירים שאומנו במיוחד כדי ליצור סרט מצויר או מעובד לציור, מכמעט 70,000 ציורי שמן. המעשה הזה הוא מעשה עדין ומזהיר – אני כמעט לא מכיר ציירים טובים באמת שחיים בתקופתנו - ובמקרה הזה זכיתי לראות בשעה וחצי של צפייה, אלפי תמונות רוטטות מגודש פלסטי וצבעוני מדהים, שהוא לא רק אותנטי לגמרי בהתייחסותו לאופי ורוח הציור של ואן גוך, שהחידה של דמותו עומדת בחזית הסרט, אלא גם מצליח לתת איזה רושם נאצל, מואר וגם מבעית, אקספרסיבי אבל מעודן, של פרשת אחרית חייו ומותו של האמן, ושל הסוגיות האנושיות המורכבות והעמוקות שהסרט מבקש להעלות ולדון בהן באמצעות פרשה זאת.
עם זאת, ואולי זה הסבר למוגבלויות האפשריות של הסרט שתיארתי, הוא סרט בעל אופי פופולרי במידה כזאת או אחרת, והדרמה האמיתית שהוא מזקק מתחלפת או מכוסה לעתים בעודף דרמה, דבר שבולט בשימוש במוזיקה. ייתכן מאוד גם שהאפקט הגדוש של הציורים ממסך במידה מסוימת את מעשה הצפייה ועושה אותו למאומץ יותר מדי.
פרסומת
הסרט מכיל נוכחות של עצב עמוק, שהוא העצב של ואן גוך האיש, הנובע מקשייו ומעדינותו, וגם העצב של אכזריות ונטישות העולם האנושי שהוא מתאר. ואן גוך מתואר כגאון שהיה גם חולה נפש רגיש במידה קיצונית, נטוש וגבולי, ושאולי עבר התעללות. לדברים האלה אנחנו מתוודעים באמצעות מסע החניכה של מכר צעיר של ואן גוך, ארמן, היוצא לחקור מתוך רגש וצורך של הגנה על הנאצל ודבקות באמת, מה באמת הוביל למותו של הצייר: הסרט הזה הוא סוג של פילם נואר וסרט מתח. הוא גם מרשה לעצמו להיות מלא רגש וחום אנושי, מערער על דימויי חוסנם של האנשים ה'רגילים' והחזקים בסרט, ומציג את האנושיות במערומי שבירותה.נושא העל של הסרט הוא אולי צורת עמידתו של האגו האנושי מול נפש טיפוס האדם העדין, מבקש האור, וגם זה שהוא חולה, וזקוק לעזרה מסביבתו. בזה הוא מהווה לדעתי גם הזמנה לחשבון נפש חברתי. תיאור העולם כציור, נחווה עבורי גם כניסיון פלסטי ביותר להציג את היעדרה של אפשרות לראיה אובייקטיבית של המציאות, שהיא סוג של 'רשומון', ואת התפיסה כי האדם חי בתוך פרספקטיבה, שממנה אפשר לנסות להיחלץ במידה מסוימת אל האובייקטיבי, אך רק באופן מוגבל.
הוא מבקש לשאול מדוע נקלע אדם מסוים לאומללות רבה יותר משל סובביו ולחוויה של חוסר שייכות לעולם ושל כישלון, ואינו מספק תשובה חד משמעית לכך. הוא מעלה כאפשרויות את הנושאים הרגישים והנועזים של חווית חוסר אהבה מצד הורים וכשלונות מקצועיים וחברתיים, דברים המוכרים לרבים מאיתנו ושאינם מדוברים בדרך כלל בקול רם. לכאורה מוביל מסעו הכמו בלשי של ארמן, יותר ויותר לעומקה של אפלת העולם המנצל את דמותו של החלש, הפגיע והרוחני בעבור בצע כסף או מימוש יצרים נקמניים, אבל כמו שקורה לעתים קרובות בפילם נואר, המסע הזה מקבל תפניות לא צפויות, ויותר ויותר מציג גם את חוויית החשש מהזולת וחוסר האהבה שחוות כל הדמויות ביצירה.במפגש עם הדמויות השונות מסביבתו של ואן גוך, אפשר ללמוד כי הצייר הגדול היה חידה שמורכבת מהרבה אלמנטים, שאין ליישב ביניהם בקלות. דבר דומה אמור גם בנוגע לסובביו – יכול להיות שכולם היו אשמים במה שארע לו, אבל הסרט מנסה להגיד כי ייתכן גם שבמובן עמוק, איש מהם לא היה אשם בדבר. הסרט מבקש לצייר את המעברים הפתאומיים והלא נתפסים המאפיינים את רובנו בין חושך לבין אור, דיכאון ושמחה, צרות עין וקדושה, בהתמודדותנו עם המקומות בהם אנחנו מקנאים, פוחדים ושופטים, בעולם שבתוכו זורח גם משהו מופלא, שאמנות גדולה מבקשת להנכיח ולהמחיש."לאהוב את וינסנט" למרות מגרעותיו, הוא הנכחה מהפנטת ומצמררת, לפרקים, של מוות ושל בדידות, וגם של יופי ושל אנושיות; והוא ניסיון לגעת בגורל הגדול של האיש שהיה ואן גוך, ואגב זאת בגורל האדם בכלל. כדאי לצפות בו גם בגלל זה וגם בשל הדרך החזותית המופלאה שבה נוצר.
סרט שהוא קודם כל חגיגה לעיניים. ציירים רבים ציירו אלפי תמונות כדי לנסות להעביר את ציוריו של ואן גוך, ובייחוד את רוח ציוריו, למדיום הקולנועי. להערכתי, המשימה הזו הצליחה יותר מהמשוער. חלק מהסט אלו ציורים ממש וחלק ציורים על גבי צילומים נעים, ובשני המקרים התוצאה טובה. עדיין לא ואן גוך עצמו, אבל תוצאה טובה. ובכל זאת, יש משהו אחר במדיום הקולנועי, שמצריך יותר מטכניקה ציורית.
כאן אנו מגיעים לסיפור. באופן שגם הוא די מפתיע הסיפור מעניין למדי. נרקמת כאן עלילה בלשית, אותה מוביל מעביר מכתב, שמנסה לברר כיצד נהרג ואן גוך. כל הסרט מתרחש שנה לאחר מותו, עם הפצעות של קטעים שונים מחייו. עתה, הסברה הרווחת היא שהוא התאבד, אך הסרט מצליח לערער יפה את הסברה הזו ולהציע לה תחליף הגיוני. כל הפרטים האלה לא היו ידועים לי לפני הצפייה, ועדיין צריך לברר את אמינותם.
ועדיין, איני יכול לתת לסרט את הניקוד המלא. כמו שאמרתי, לקולנוע יש חוקים משלו, וכאן הסיפור נחמד ואופן הצגתו מרשימה, אך כסרט הרגשתי שחסר בו משהו, אולי הוא לא מספיק מותח ומרתק. אבל הוא טוב למדי.
חייו הטרגיים של וינסנט ואן גוך, האמן הגאון המיוסר, מובאים כאן בסרט מרהיב ומיוחד שבו משולבים מאות הציורים המדהימים שלו, שכמובן התפרסמו לאחר מותו.כדאי מאוד ללכת לאוהבי אמנות וסרטים יוצאי דופן
סרט בטכניקה נדירה מאוד מאתגרת,זו דרך מיוחדת לספר קטע מחייו של ואן גוך.זו עוד דרך לספר את סיפורו הדרמטי והטראגי של וינסנט,ולהדגיש את ההפרעה הנפשית ממנה סבל,ושבעצם כולנו זכינו להינות משנות יצירה כל כך מעטות וכל כך משמעותיות.
"כדאי לצפות"
לאהוב את וינסנט (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות